פרנק סטלה מצייר פסלים

כדי להתקיים, עבד תחילה כצבעי בבתים. חבר הכיר לו את המבקר הנודע קלמנט גרינברג, ובסוף אותה שנה החל לעבוד על סדרת "הציורים השחורים" שלו. ב-1959 הציג בתערוכה בגלרית "טיבור דה נגי" בניו-יורק. מורו מהאוניברסיטה המליץ לאוצרת מ"מומא" לבקר בתערוכה. מה שהביא לכך, שסטלה נבחר להיכלל בתערוכה במומא בשם "16 אמנים אמריקנים", ויצירה שלו נרכשה למוזאון על-ידי מנהלו אלפרד באר. כל זאת - כשהוא בן 23 בלבד. חברים הכירו לו את מיטב האמנים הנודעים אז, והיסטוריונים של אמנות, ולאחר המלצת רוברט רוזנבלום, ביקר בסטודיו שלו הגלריסט הנודע ליאו קסטלי, שצרף אותו לאמני הגלריה, שנפתחה שנתיים קודם לכן ברח' 57' ונפתחה מחדש בסוהו עם התערוכה בה הציג סטלה, כשקסטלי אימץ אליה את מיטב האמנים של אז. כדי להבין את מהות התפתחות עבודתו, כדאי לבחון את ציוריו מימי הלימודים, בהם הקומפוזיציות הזכירו את מרק רותקו, אך תוך שימוש באלמנט הפסים. רק ב-1959 גיבש את סגנונו בציוריו השחורים, שהפסים שיחקו בהם בצורות גאומטריות, וחיברו אותו למופשט הגאומטרי, אך בכתב יד אישי. למרבה הפלא, פרנק סטלה לא נטה לשמור על "כתב יד" אופייני, וכל העת תר למצוא תוך נסיונות, פתרונות חדשניים לנושא האמנות. הייחוד שלו, שגם אם הוא נותן כבוד ביצירותיו לגדולים שקדמו לו, הוא יוצר בכל פעם, תוך התפתחות ושינויים - רק את מה שהוא עצמו חושב. כמו אלו עם הצורות הגאומטריות הלא רגילות, שסידרות מהן מוקדשות למקומות רבים בעולם בהם ביקר עם אשתו הראשונה ברברה רוז (שהייתה דמות מפתח בעולם האמנות האמריקנית), כמו ברחבי אירופה, במזרח התיכון ועוד. באופן יוצא דופן, סידרה מסוימת שלו ביצע בין 1971-74 במונוכרום בז' בלבד, בניגוד לצבעוניות העשירה המאפיינת את כל עבודותיו, ואותה הקדיש לבתי הכנסת שהושמדו ברחבי עיירות פולין. האם יש לחוסר הצבעוניות משהו שיש לו קשר לאובדן, לכליה שהמיט עליהם היטלר? באותה שנה בה החלה הקריירה שלו, 1959, נבחר על-ידי הצייר אדולף גוטליב להיכלל בתערוכה שערך מוזאון המטרופוליטן, בשם "תערוכת האמנים הצעירים של ה-met ", בה כל צייר נבחר על-ידי אמן מהולל ונודע. לאחר שנה חשובה זו בחייו, לא שקט על שמריו, ועבר ליצור על אלומיניום ונחושת. תחילה, ציורי הצבע לא תמיד החזיקו מעמד, ותוך כדי תקופת נסיונות, שיפר ושיכלל את הטכניקה, עד שהצבעים היו עמידים והיו לחלק אחד מהחומר. השימוש במתכת כבסיס ליצירותיו היה מאז לנדבך חשוב ביצירתו. בתערוכה בויטני, נראה כאילו המתכת בידיו כחומר ביד היוצר. העקלתונים, הצורות המתפתלות, השילוב של צורות שונות, רשתות, ומה לא, כל אלה מפעימים את העין ויוצרים עושר אמנותי נדיר.

רק כשראיינתי אותו בירושלים מטעם מעריב ב-1981 (כמבקרת הישראלית היחידה שידעה מיהו פרנק סטלה, והגיעה לראיין איתו), לשם הגיע כדי לקבל עמית כבוד מטעם האקדמיה בצלאל, גילה לי שהוא יהודי. עובדה שלא הוזכרה בתולדות חייו בקטלוגים של תערוכות. בצניעותו הרבה, סיפר לי עד כמה יחסר לו בנו המתעתד לעזוב את הבית ולעבור לקולג' מרוחק. ואכן, שנה אחרי כן, נולד לו מאשתו השנייה בנו פיטר. חייו הפרטיים היו כמים סוערים. מאבק מתמיד לחפש ולגלות. את עקבותיהם רואים ביצירותיו הפיסוליות, אותן הוא מתעקש לכנות "ציורים תבליטיים" (RELIEF PAINTINGS). אומנם רבים מהם תלויים על הקיר, וחלקם מונחים על הקרקע, תמיד גדולי ממדים, כמו ציוריו הענקיים המוצגים בויטני, שלצד הפסלים הענקיים מצויים ביניהם גם סידרה של פסלים קטנים ומתפתלים המונחים על שולחנות בגודל תואם. גם כאלה עשה, ואף הם מוצגים בתערוכה. אך לדידנו אנו רואים בהם פסלים. קשה לתאר במעט מילים את העושר הצבעוני, המיחברי והתנופה שמצויה בכל אחת מיצירותיו. פרנק סטלה בן ה-79 זכה לאותות כבוד מממשלות אנגליה, צרפת, איטליה וארה"ב, והציג בתערוכות כה רבות בגדולי המוזאונים ובגלריות בעולם, שרק פירוט הביוגרפיה שלו והתערוכות שהציג - ממלא חלק ניכר בקטלוג המפואר והמעוצב בכריכתו כמו אחד מציוריו הגאומטריים הלא רגילים. את הקטלוג הוציאו מוזאון הויטני ומוזאון האמנות המודרנית של FORT WORTH בטקסס. המאמרים הנפלאים אותם כתבו בין היתר אדם וינברג, מנהל מוזאון ויטני, מייקל אופינג האוצר הראשי של מוזאון פורט וורת', ואחרים, והצילומים הכה איכותיים של יצירותיו בקטלוג, מרחיבים את חווית הצפיה בביקור בתערוכה. התערוכה תוצג בויטני עד ה- 7.3.2016, ואח"כ במוזאון פורט וורת' בטקסס מ-17.3 עד 4.9.16, ולבסוף תסיים את מסעה בסן פרנסיסקו במוזאון "דה יונג" מ-5.11.2016 עד 26.2.2017. הביקור בויטני החדש שבנינו עומד מדרום ל"היי ליין", ברובע שבעבר היה קרוי "המיט פקינג", וכיום נכלל ב"וסט ווילג'" הוא נפלא בזכות עוד שני דברים: תערוכת האמן השחור ארצ'יבלד מוטלי,שעליו נכתוב בנפרד, ובזכות תצוגת מיבחר מהאוסף המופלא של מוזאון ויטני, שהיא בבחינת תולדות האמנות האמריקנית המודרנית והעכשווית בתמצית, כולה בקומה אחת. מפליא עד כמה המוזאון, שנפתח בחודש מאי האחרון, ועל פתיחתו כתבתי כאן, וכן הפיכת קו הרכבת העלית למסלול טיולים, פרומנדה, לכל התיירים והאמריקנים כאחד על ה"היי ליין", עם צמחיה, דוכני שתיה ואוכל, עם מבט מעבר לנהר ההאדסון על ניו ג'רסי, ומצד שני, על העיר ניו-יורק היפהפיה - מפליא עד כמה כל הרחובות שסביבו הפכו לחנויות אופנת עילית, מסעדות ובקיצור - מקום שכל היאפים והסנובים מתקבצים אליו כדבורים לצוף הפרחים. ביקור מהנה לכולכם בניו-יורק.