מה קרה לפך השמן של חג החנוכה

מותו של יהודה המכבי ב-161 לפנה"ס, ארבע שנים אחרי טיהור בית המקדש, לא הייתה על הגנה קיומית, אלא בהסתבכות במלחמה לא לנו על מזבח אינטרס זר. חלק מהסתבכות של כמיהה בלתי מרוסנת להרחבת גבולות. מצער, שנפער פער מכאיב בין התחלה אידיאית ערכית ובין המשך שביטויי הסתאבויותיו הקשים נעוצים במידה רבה במלחמות לא לנו. לפני שנעקוב אחרי מסע כואב במדרון מ-161 לפנה"ס ועד הסוף הטראגי, מן הראוי שנחזור אל נקודת ההתחלה. חובה לבחון את משמעות המקום ששם פרץ המרד ומדוע הוא פרץ? המרד לא פרץ בירושלים ולא בטבורן של ערים מרכזיות. ראשיו לא היו מבכירי המנהיגות הארצית. המרד החל בשיפולי המורדות המערביים של הרי יהודה. את אש המרד מצית מרכז דתי כפרי שולי רחוק מכל מוקדי הכוח העיקריים. הקריאה "כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי" (ספר המקבים פרק ב פסוק 20 ), המוכרת לנו בלשונה העממית "מי ל-ה' אלי", מושמעת לראשונה במודיעין הקטנטונת. זו קריאה שיש בה שילוב של קבלת מונותאיזים יהודי עם מאבק להשתתת חברה צודקת. מה שמצית אלפי לבבות איכרים במורדות הרי יהודה זו במידה רבה מחאה חברתית של מנושלים מאדמותיהם המואסים בקוטביות מעמדית ובכהונה מנוונת, המתמכרת להון ומתמכרת לתרבות ההלניסטית. מה שמצית את האש בלבבות המוני הכפריים זו כמיהה למיגור כהונה מנשלת, כהונת הממון, שגזלה מהמוני כפריים את מקורות הקיום, והותירה אותם ללא הדבר היקר להם ביותר - האדמה. על בסיס מרי חברתי ודתי התעצם המרכיב של שלילת תופעות התייוונות. תהליך ההתייוונות דבק למעשה רק בקרב הכהונה השלטת ובקרב אצולת הממון. להתייוונות לא הייתה עדנה בקרב העם העובד, היא לא מצאה לה אחיזה בקרב ציבור האיכרים. מובן, שאי-אפשר להתעלם מהמלט המאחד, שסחף ביותר את הארץ כולה, זו הייתה השנאה לשלטון הזר, שהגיע לשיאו בימי אנטיוכוס אפיפאנס. ועל כך מעידים הכתובים בספר המקבים פרק ב' 7-8: "אוי לי למה יולדתי לחזות בשוד עמי ושוד עיר קודשי לשבת בה בהנתנה בידי אויבים בית המקדש ביד-נכרים. היה היכלה כבית איש נקלה כלי תפארת בשבי הובלו ילדיה הורגו ברחובותיה בחוריה בחרב אויב." המאבק לשחרור לאומי משתזר במאבק לשינוי סדר יום תרבותי דתי ולשינוי סדר יום חברתי.

ספרי הלימוד שלנו מצניעים, ולמעשה מעלימים את המניע החברתי והמעמדי, שהיה מניע משמעותי, ממריץ ומלהיט את המוני הכפריים לצאת מהלא כלום, שהיה מנת חלקם, לעבר תקווה ושינוי במישוריות הלאומית הדתית והמדינית. המרד, שתחילתו מעידה ללא ספק על מימוש יעדים צבאיים-מדיניים, עורר תקווה למימוש היעדים הדתיים והחברתיים. במישוריות הדתית אפשר לקבוע ניצחון בעל משמעות רבה בחיי העם היהודי ב-כ"ה כסלו 164 לפנה"ס - טיהור בית המקדש מעבודה זרה. מצער, שדווקא ניצחון צבאי מסחרר לא מימש את כל היעדים הדתיים והחברתיים. בהמשך הדרך מעל בית החשמונאים מעיבה עננה כבדה של עוצמות דורסניות ומכבידות של אימפריה יוונית ולאחר מכן של אימפריה רומאית. אך אסור להתעלם גם מכשלים פנימיים, שמחייבים אותנו להתייחסות במיוחד במציאות חיינו כיום. על כשלים אלו עומד פרופסור הרב אפרים אלימלך אוורבוך: "בית החשמונאים התחיל את דרכו המדינית כלוחם לדת ישראל וזכה לתמיכתם של החסידים ושל נאמני התורה בעם. אולם משעלה על דרך הכיבושים לאחר שהושגה העצמאות המדינית, מתחילה ההתדרדרות המוסרית והפוליטית, התחיל להתבלט ניגוד בין השליטים, שהתקרבו לצדוקים ובין המוני העם הפשוט שהתקרבו לפרושים.... ". אם נבחן מה קורה אחרי מותו הטראגי של יהודה המכבי בימי יהונתן 161-143, שמעון 142-135, יוחנן הורקנוס 135-104, אלכסנדר ינאי-104-76, שלום ציון המלכה 76-67, אריסטובלס 67-63, הורקנוס 63-40, מתתיהו אנטיגנוס 40-37 . הקו המאפיין זו התרחקות מהאש והלהבה שהצית מתתיהו ב-166 לפנ"ס. התרחקות מוחלטת מהיעדים החברתיים והדתיים של מרד החשמונאים, התרחקות מאור החנוכה. קיימת עוצמת פער בין התחלה אידיאית ערכית של החשמונאים בשנת 166 לפני הספירה ובין המשך הלניסטי ומונארכי שהשתלט על בית החשמונאים