מדינת ישראל, כמו מדינות דמוקרטיות אחרות, מתקינה גופים רגולטוריים (וסתים בעברית) לצורך שמירה על נושאים חשובים, שלא כל יום כל אחד יכול להתמודד איתם. במסגרת זו נבנה הגוף שנקרא הממונה על ההגבלים העסקיים.
גוף בעל עוצמה בלתי רגילה, שקובע איזה חברה היא/הוא מונופול, איזה מהם לא מקיים תנאי תחרות, מי מהם עושה הסדר כובל, על-מנת לעקוף את התחרות ועוד. אין ספק מנגנון חיוני ובעל משמעות בכל תחומי חיינו. אלא שכל גוף שאין עליו פיקוח, ואין ביקורת על דרכיו מחליט שהוא השליט היחיד (דיקטטור בלעז) ועושה ככל העולה על רוחו. הוא שוכח שמי שמינה אותו זו הכנסת והממשלה, שני גופים מהחשובים ביותר במדינה דמוקרטית, והוא מתחיל לנהל מדיניות עצמאית.
סמכויות בלתי מוגבלות
ברוב המקרים הפוליטיקאים לא מתערבים בהחלטותיו, כי מיד הם חוטפים מהאופוזיציה, או מהמבקר או מהתקשורת בליסטראות, על התערבות פוליטית בהחלטות מקצועיות.והממונה המתפטר הוכיח זאת קבל עם ועדה, הוא זה שאישר הסדר עם חברות הגז, הוא זה שנסוג מההסדר, וקבע הסדר חדש, שגם ממנו חזר, וקבע הסדר נוסף אותו לא יכלה הממשלה לקבל, והיא הציעה מתווה חדש שישמור על המדינה מחד-גיסא, ויספק את דרישות החברות מאידך.
כפי שאכן נחזה, מיד נפתחה מלחמת עולם, ועל המזבח היו הטייקונים, כי זה הכי קל, לא שהם מסכנים, אבל הם בוודאי לא אהודים. זה שהם השקיעו מכספם וגילו את האוצר זה לא נחשב. מה שנחשב זה הרצון לשמור על התחרות מחד-גיסא, ועל כביכול העם מאידך.
כל הפטרונים של הממונה הגנו בחום על מעמדו, ובדרך שכחו כי הוא
דיקטטור בעל סמכויות בלתי מוגבלות. כל אבירי הדמוקרטיה שכחו, כי לאחר שהממשלה אישרה, והכנסת אישררה, מן הראוי היה להשפיל ראש ולאשר את המתווה. אולם במלחמה כמו במלחמה, יו"ר ועדת הכלכה שכח שהוא לא קובע אלא הכנסת, והיא כבר אישרה את המתווה. הממונה ברח מהזירה והתפטר, למרות שהמשיך עוד מספר חודשים להגיע ללשכתו.
סוף-סוף היה מישהו(ראש הממשלה) שלימד דמוקרטיה מה היא, והציף על פני השטח את המושג
דיקטטורה של פקידים. ופעם ראשונה החליטה המדינה להלחם במה שהיא כוננה, והראתה לעיני כל כי הכנסת היא הריבון, ולא הפקיד חשוב ככל שיהיה. וגם האופוזיציה ממרצ וצפונה, משלי ועד זהבה ראוי שיגוננו על הדמוקרטיה גם כאשר זה לא תואם את רצונותיהם.
