"ליצור אתר סקי מלח"; "למכור את המלח למדינות שיש בהן הרבה שלג"; "היות וים המלח מתייבש, אפשר לשפוך את המלח לים התיכון ולהפוך אותו לים המלח". אלה כמה מההצעות היצירתיות שהציע הציבור לפני שנה, בתשובה לשאלה של משרד הפנים - מה לעשות ב-20 מיליון טון מלח שייקצרו מהחלק הדרומי של ים המלח מדי שנה. למרות היצירתיות, הכריעה השבוע הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של תשתיות לאומיות (ות"ל) בשאלה וקבעה כי הפרויקט ייצא לדרך, ומיליוני טונות המלח יוטמנו בחלקו הצפוני של האגם המלוח. כך באה לסופה התדיינות ארוכה לגבי מציאת פתרון לעליית מי הים בחלקו הדרומי של ים המלח, כתוצאה ישירה מפעילות הפקת האשלג על-ידי מפעלי ים המלח. העלייה הזו איימה לפגוע בבתי המלון הרבים שלחופו הדרומי של הים, וגם בתעשיית האשלג המשגשגת. מפעלי ים המלח, שיממנו את קציר המלח, יזכו בכמה עשורים של חסד שבהם יוכלו להמשיך להפיק את המשאב היקר. אך כיצד יושפע ים המלח כולו מן המהלך, ומי ישלם על כל זה? על כך בהמשך.

הצפון יורד, הדרום עולה

ים המלח הוא נכס גאוגרפי ותרבותי. מדובר בשקע היבשתי העמוק ביותר בכדור-הארץ (עומק קרקעיתו 730 מטרים מתחת לגובה פני הים התיכון), ולחופיו התקיימו לאורך אלפי שנים תרבויות משגשגות שהשאירו אחריהן ממצאים ארכיאולוגיים נדירים - מצדה ומערות קומראן הן חלק מהן. לחופי האגם המלוח נמצאים אתרי טבע ייחודיים ומערכות אקולוגיות רגישות הכוללות בעלי חיים וצמחים נדירים. מפלס ים המלח ידע אומנם עליות וירידות טבעיות של מאות מטרים במיליוני השנים האחרונות, זאת כתוצאה מתהליכים גאולוגיים ואקלימיים. אך במאה השנים האחרונות מפלס המים באגם המלוח הולך ויורד במהירות כתוצאה ישירה מפעילות של גורם אחד - האדם. יש שתי סיבות לירידת המפלס: הראשונה, והעיקרית, היא הטיית מים מאגן ההיקוות של האגם, או במילים פשוטות - השימוש שעושות ישראל, ירדן וסוריה במים מתוקים שזרמו באופן טבעי בנחלים לים המלח ומילאו אותו. בזמן שאנחנו נהנים ממי שתייה נקיים, נגרעים מיליארד מ"ק של מים מתוקים בשנה מים המוות. הסיבה השנייה והמשנית היא ניצול מי ים המלח לייצור אשלג: מפעלי ים המלח, שנמצאים באגן הדרומי של הים, שואבים מים מהאגן הצפוני של ים המלח לבריכות אידוי, שם המים מתאדים והמינרל היקר שוקע ונקצר. השאיבה גורעת מהאגן הצפוני 250 מיליון מ"ק נוספים של מים בשנה, ובמקביל שוקעת באגן הדרומי שכבת מלח בגובה 20 ס"מ, ומי הים בו עולים בהתאם. אם כן, תמונת המצב של ים המלח כיום היא כזו: האגן הצפוני, שאליו זרמו בעבר מי הירדן ונחלים נוספים, הולך ומתרוקן, ומפלסו יורד בקצב של מטר לשנה. הדבר גרם להופעת בולענים בחופי האגם ולהרס של כבישים, שמורות טבע, מתקני תיירות ומטעים. במקביל, מפלס המים בחלקו הדרומי של ים המלח רק עולה, בקצב של 20 ס"מ בשנה, כתוצאה משקיעת המלח בקרקעית, דבר שמסכן את בתי המלון שלחופיו - עד כדי כך שהוקמו סוללות עפר שיגנו עליהם. מצב זה הוא שעורר את הרשויות לפעול למציאת פתרונות.

שורפים פחם כדי להעביר מלח

בפני מקבלי ההחלטות עמדו שתי אפשרויות - או בשפה המקצועית, חלופות - לפתרון המצב. הראשונה היא פשוט להרוס את בתי המלון בחלק הדרומי של ים המלח שנמצאים בסכנת הצפה ולהעביר אותם אחורה, למקום גבוה ובטוח יותר. מדובר בפתרון נקודתי, מהיר וזול יחסית. עם זאת, העתקת המלונות תנגוס בשטחים פתוחים יקרים מפז, ואין כל ביטחון שבעתיד, מי הים לא יסכנו את המלונות במקומם החדש. יתרה מכך; כדי להגן על המלונות, יהיה צורך להגביה את סוללות העפר שמגנות עליהן, ולשם כך יהיה צורך לכרות חומר רב מאדמת מדבר יהודה. החלופה השנייה, שאומצה בסופו של דבר על-ידי רשויות התכנון ואושרה השבוע, היא חלופת קציר המלח. זהו פתרון ארוך-טווח ומשולב, שבמסגרתו יועבר המלח מהאגן הדרומי באמצעות מסוע אל האגן הצפוני. הפתרון אמור להשביע את רצון כולם: מפלס המים באגן הדרומי יפסיק לרדת ופעילות מפעלי ים המלח לא תיפגע; המלונות יישארו במקומם הנוכחי ויוכלו לתפקד כרגיל; והעברת המלח לאגן הצפוני אולי אפילו תסייע במשהו בייצוב המפלס שלו. פתרון קציר המלח אולי יעצור את הפגיעה בתיירות ובתעשיה, אך הוא מייצר אתגרים סביבתיים וכלכליים חדשים. ראשית, הקמת המסוע צפויה לחצות את אפיק נחל צאלים, ועלולה לפגוע בו. רמז לכך ניתן למצוא בעובדה שבמסגרת התוכנית, אושר למפעלי ים המלח להקים תחנת שאיבה חדשה מצפון לנחל צאלים. שנית, לפי הערכות. קציר המלח כרוך בהשקעה עצומה של אנרגיה חשמלית - תוספת של חצי אחוז לצריכת האנרגיה של מדינת ישראל, ופליטה של 130,000 טון פחמן לאטמוספירה מדי שנה. מדובר במהלך שיגרום לפליטה מוגברת של גזי חממה, ונושא עמו עלויות כספיות לא מבוטלות, במיוחד לאור התחייבותה של ישראל להפחית ב-26 אחוז פליטת גזי החממה שלה עד 2030.

מסע מים אל ים

בהתאם להחלטת הממשלה מ-2012, אישרה השבוע הוועדה הארצית לתכנון ובנייה של תשתיות לאומיות (ות"ל) את תוכנית קציר המלח באגן הדרומי. כאמור, מדובר בתוכנית שעלויותיה לא מבוטלות, והמרוויחות הגדולות שלה יהיו בראש ובראשונה מפעלי ים המלח והמלונות הסמוכים. ומי ישלם על כל זה? העלות הכוללת של הפרויקט היא 3.8 מיליארד שקלים, עבור קציר מלא של כל המלח. מפעלי ים המלח יישאו ב-80 אחוז מההוצאות, שהם 3.04 מיליארד שקלים, ובנוסף, לדרישת המדינה, התמלוגים שהיא מקבלת מהמפעלים יגדלו בעשרה אחוזים. ומה באשר לחלקו הצפוני של ים המלח? כיום נוקטת המדינה בפעולות נקודתיות לטיפול במי התהום באזור שנפגעו ולהסדרת התשתיות שניזוקו, ובמרכזן כביש 90. עם זאת, נראה שטיפול אמיתי בבעיית המפלס תבוא רק בצורה של שיתוף פעולה אזורי, שיאפשר להזרים מים לחלקו הצפוני של הים. לפני כחודש פרסמו ישראל וירדן מכרז להפעלת תעלת הימים - הולכת מים סוף לים המלח, שבה יעברו מים שיותפלו עבור תושבי ירדן, הנגב והערבה, ועודפיהם יוזרמו לחלקו הצפוני של ים המלח. גם למהלך כזה, שעלותו מוערכת ב-4 מיליארד שקלים, עלולות להיות השלכות סביבתיות קשות: התהליך הזה יפגיש את ים המלח, לראשונה מזה מיליוני שנה, עם מי ים, ויביא לאורך זמן לשינוי בהרכב הגיאוכימי הייחודי של המים. הדבר עלול לפגוע קשות במערכת האקולוגית העדינה, וגם ביכולתם של המפעלים להפיק אשלג ממי הים המלוחים. למרות יציאת התוכנית לישורת האחרונה (היא הועברה כעת לאישור הממשלה), הקרב על עתידו של ים המלח רחוק מסוים. דבר אחד ברור: ללא התערבות, ים המלח ימשיך להיעלם, ואיתו יאבד אחד הנכסים הגדולים של ישראל והעולם.