כשם שחנה ארנדט ניסתה לפענח את "הבנאליות של הרוע" בספר ההגות שלה, כך זוכה פרס הנובל אלבר קאמי (1960-1913) עשה זאת בספרו "קליגולה". כינויו של הקיסר מקורו בשם החיבה שקראו חיילי שר הצבא המהולל גרמניקוס, לבנו הקטן שכה אהב להימצא בקרבת הקרבות ואביו. מקור השם הוא "מגף קטן", כי הילד אהב לנעול את המגפיים הקטנים שתפרו לו חיילי אביו. אך תחושת הניצחונות וההישגים של האב תמה באחת כשנרצח והילד הקטן הפך ליתום, אך אומץ על-ידי משפחת הקיסרים היוליאנית המקורית אליה השתייך. בגיל 25 הפך לקיסר, אך שרשרת מימוש העיוותים בנפשו הביאה לרציחתו בשנת 41 לספירה, שלוש שנים ועשרה חודשים לאחר הכתרתו, כשהחל לממש את כל החזיונות המטורפים ביותר שהעלה המוח האנושי המעוות. רצח כל הקרובים אליו, יחסי גילוי עריות עם אחיותיו ומות האהובה שבהן, דרוסילה, הוציאו אותו לגמרי מדעתו. את ביתו הפך לבית זונות שנשות שריו שימשו בו כנכס מתגמל בהכנסות נאות לקיסר. את רכוש שריו החרים, ולמעשה מוטט את כל הכלכלה הרומאית אז. הפחד ממנו גרם לכל מעגל מקורביו ושריו לשחק את המשחק לפי הכתבתו. והכל - כדי לאפשר לו את "החופש לעשות הכל בלי גבולות" - רעיון תנועת האבסורד, שאלבר קאמי שהיה מראשוניה, ומביא ביצירתו זו את האבסורד לממדים חסרי שחר לחלוטין. אין תמה שהתנועה נמוגה בהמשך המאה ה-20. שחקני המחזור המסיים השנה את סטודיו יורם לוינשטיין מוכיחים בשתי הצגותיהם הראשונות השנה העולות במקביל, "פדרה מאוהבת", עליה כבר כתבתי לפני כמה ימים, ו"קליגולה" - שלסטודיו יש צוות שחקנים משובח ביותר, הראוי להעלות את הטרגדיות של שייכספיר בסטודיו בלי בעיה. אך מעבר לחומר הקשה, המורכב והנעלה שהם לקחו על עצמם, מהווה המרקם של שחקנים כה משובחים, עם בימאית מקורית ובלתי רגילה כאן - לילך סגל, שהיא גם המנהלת האמנותית של הסטודיו, התרגום הכה משובח של עינת ברנובסקי, עיצוב התלבושות של לירון מנקין, שמרהיבה את העין בגזרות, בעיצובים ובתלבושות הכה מיוחדות לכל תפקיד בהצגה, למיכל חרמון מעצבת הווידאו ארט (שתופס את מקום עיצוב הבמה המינימליסטי כיום), למעצב קרבות הבמה דניאל מרוז, ומעל כולם - שאפו נלהב ליצירת התנועה המדהימה והכה יוצאת דופן של עמית זמיר. שני האחרונים הם בוגרי הסטודיו בעבר גם הם. מרקם זה הוא הסיבה להצלחה. במרכז ההצגה, כקליגולה, מצוי דניאל דמידוב, נצר לזוג הורים שחקנים נודעים, וכוכב בפני עצמו. הוא אינו משתדל להדגים רוע או רשעות לשמם. דווקא האמפתיה שהוא מקבל מהצופים מדגישה את הקונפליקט שבנפשו, והרוע שהוא ממחיש כאילו נובע מעצם מהלך הדברים, שלא את כולם מספרים בהצגה, אך הם כתובים על דפי ההיסטוריה. שפת הגוף של דניאל דמידוב כה מדויקת וזורמת, ובשליטה שאמנים מעטים בתיאטרון או במחול יכולים להגיע לשכמותה. במבט או בחיוך הוא יכול לשבש את פעולת שכלם של כל הסנאטורים האופפים אותו. מכולם הוא עושה עפר ואפר. אך השפלתם היא רק צד אחד בגילוי הרוע שבו, שמהווה כלי להתפרקות מכל מה שהצטבר בו מטראומות הילדות ומהמשכן. נדמה שאין רוע כזה ואולי לא יהיה, מה שהיטלר הוכיח שלא היא. וכל ההתפלספויות ששם אלבר קאמי בפיו במונולוגים שלו כקליגולה, אינם יכולים להניח את נפש הצופים להבנת התופעה. הפילוסופיה של קאמי, הנשמעת הרבה במערכה הראשונה הארוכה מעט, מקבלת יתר עוצמה והמחשה במערכה שנייה, בה הוויזואליה מביאה את המחזה לשיאו. כמו שנאמר: "טוב מראה עיניים מהלך נפש". הקהל החוזר לאולם מתבקש להיכנס כדי לא לאחר ל"פולחן" לכבוד בכחוס, אל היין והזימה. בסצנה הפותחת, שהיא כולה באכחנלה של גופות עירומים בעיצוב תנועה מהמם שטרם נראה כדוגמתו. אך אל חשש. העירום אינו אמיתי, כי כולם עוטים לבוש בצבע עור, המכסה גם את פניהם, וגורם לגופות להיראות אנדרואידים במידת מה, ומזכירים את ציורי מארק קוסטאבי, שהדהים עימם את עולם האמנות בשנות ה-70 וה-80 במאה שעברה. ביטול המרכיבים האישיים, כמו תווי פנים וטשטוש המיניות, מסמלים גם את הקור האנושי הנסוך בארוטיות שבכל המחזה. אלמנט שדייוויד בואי המנוח הקרין גם הוא בכל הופעותיו הכה מוחצנות ומפתיעות. סצנה זו היא הפנינה של ההצגה, ולעמית זמיר המחמאות. אחד-עשר השחקנים המבריקים, שלכולם נוכחות מרשימה ויכולת משחקית קלאסית, בצירוף ארבעת תלמדי שנה א' כשומרים ומשרתים, אך מתמזגים היטב עם היתר - זכאים למלוא התשבחות. וזו רק הצגתם הראשונה בפני קהל. בין כל התפקידים אי-אפשר שלא לציין במיוחד את הופעתו של שאדי מרעי בעל היכולת המגוונת למלא כל תפקיד (שכבש את הלב כנער המשת"פ בסרט "בית לחם" ומהופעתו בסדרה "פאודה"). שאדי הוא בעל סגולות שאי-אפשר להתעלם מהן - כל מבט שלו, גם אם הוא ניצב ללא מילה בין יתר הדמויות, לוכד את הצופים. מה גם שבתפקידו כסקיפיון, בו הוא מתחלף עם שניר איגולקין המרשים כלאפידוס, יש לו הזדמנות להמחיש את מלוא הטרגדיה בה מצויה דמותו. אך לא רק הוא, למעשה כל הסנאטורים מחויבים "לשחק אותה" לפני הקיסר, לצחוק מכל שטות ואבסורד שיוצאים מפיו, ובקיצור, להפוך לעפר ואפר לרגליו עד איבוד צלם אנוש. ישראל קוז'ינסקי כ-חיריאס, מקבל סצנות חשובות המדגימות את קולו המצוין ויכולת התלכדותו עם הדמות הכוחנית אך המתוחכמת, ומשכנע את כל השאר לתכנן את רציחת הקיסר המטורף. רוני אוחנה ממלאת יפה את דמותה של דרוסילה המתה, שהבימאית מעלה מהאוב כשהיא למעשה חוזרת ונראית רק בדמיונו החולני של קליגולה. אך האישה היחידה שחלקה רב בהתפתחות העלילה, כבת זוגו של קליגולה, והמניעה את כל יתר המשתתפים בשואו להיות חלק מהמשחק של המטורף - היא קאסוניה, אותה עושה יעל פולמן החטובה והסקסית, בהמון כשרון, שליטה ויכולת מרגשת ושובת לב. כל הסנאטורים המושפלים עד עפר מבריקים במשחקם: עופרי ביטרמן כעוזרו הקרוב ביותר של הקיסר, אבי סרוסי כ"מטלוס", מלא אמוציות ומשכנע, כמו גם גילי בורר כ-פטריציוס ואוראל איזיקל כ-סנקטוס. הופעה קצרה של מאי רופ הנאה כאשתו של מוציוס, אותה אונס קליגולה לעיני כל, מדגימה גם היא פן נוסף של שיא טירופו של קליגולה. עיצוב התאורה לא היה מדויק, ובעטיו נחסך מהצופים חלק מעושר הבעותיו של דניאל דמידוב, בהיותו חלק מהזמן שרוי בעלטה. זוהי תכונה שפושה במחוזותינו, וחבל. מלבד זאת, זו הצגה שראויה לעלות על כל במת תיאטרון רפרטוארי, כמות שהיא - עם כל הקאסט המקורי והבימוי ועיצוב התנועה המופלאים. ברכות לסטודיו על ההישגים עימם הוא פותח את שנת הלימודים האחרונה של שחקנים אלה.