רעידת האדמה המלאכותית שתועדה ב-6 בינואר 2016 באזור הצפון-מזרחי של
קוריאה הצפונית נגרמה עקב פיצוץ פצצת "מימן", כך לפחות נטען בהצהרה הרשמית שהוציאה קוריאה הצפונית. עד שהמאמצים הבינלאומיים לאיסוף דגימות של שיירי הפיצוץ מהאטמוספירה יספקו אינדיקציה ברורה יותר לנכונות ההצהרה, מתחזקת ההסכמה הבינלאומית שהפיצוץ הנוכחי היה דומה בעוצמתו לשלושת הפיצוצים הקודמים שביצעה המדינה. במילים אחרות, הפיצוץ היה לכל היותר פיצוץ גרעיני מתוגבר (boosted) ולא ניסוי בפצצת מימן, שכן העוצמה של פצצת מימן מלאה הייתה צפויה להיות גדולה הרבה יותר. בדצמבר 2015 טען שליט קוריאה הצפונית שארצו הצליחה לפתח את הטכנולוגיה לפצצת מימן. לאור זאת, וללא קשר לתוצאת הפיצוץ הנוכחי, סביר שקים ז'ונג און יתקשה לחזור בו מהצהרתו הנוכחית.
לא ברור מה הניע את קוריאה הצפונית להוציא לפועל את הניסוי הזה - אולי היו אלה סיבות פנימיות ואולי רצון למשוך את תשומת הלב הבינלאומית, אולם כמו במקרים קודמים, קוריאה הצפונית שבה והצדיקה את הניסוי כנחוץ על-מנת להדוף את התוקפנות האמריקנית והאיומים הגרעיניים מצדה. קוריאה הצפונית גם ציינה, כי זהו "נשק של יציבות", שיהווה הרתעה מפני פלישה, כדי שהיא לא תמצא עצמה נתונה לגורל דומה לזה של לוב או עירק. העיתוי של הניסוי קשה להסבר, שכן דומה שקוריאה הצפונית ו
קוריאה הדרומית ניסו לאחרונה להתקרב אחת לשנייה, וכן לאור העובדה שהניסוי עורר את כעסה של סין - צינור החמצן הכלכלי המרכזי של קוריאה הצפונית.
ברמה העולמית, התגובה הראשונית לחדשות הייתה עד כה דומה למדי לתגובות שראינו לאחר שלושת הניסויים הגרעיניים הקודמים של קוריאה הצפונית. הושמעו גינויים חריפים בשילוב עם ביטויי כעס ודאגה מצד המדינות השכנות, ובמיוחד מכיוון יפן וקוריאה הדרומית. מועצת הביטחון של האו"ם הזדרזה לצאת בהודעה בדבר כוונתה לאכוף צעדי עונשין. בהמשך להצהרותיה מ-2013 להגן על קוריאה הדרומית, בחרה ארצות הברית הפעם במפגן כוח מהיר, כאשר הטיסה מפציץ B-52 מעל קוריאה הצפונית להמחשת המחויבות שלה להגנתן וביטחונן של בנות בריתה באזור. אבל יותר מכל, התעסקו כולם בשאלה האם טענות קוריאה הצפונית נכונות - ובמקרה זה האם היה זה ניסוי בפצצת מימן, או פיצוץ מתוגבר שמתבסס על ביקוע. קוריאה הדרומית וארצות הברית מובילות את מחנה הספקנים, אולם מימן או לא - אין חולק על כך שמדובר בניסוי גרעיני רביעי במספר של קוריאה הצפונית, ויש לשער שהתרחשות זו חמורה כשלעצמה.
ההשלכות של הניסוי הן היחלשות נוספת במשטר למניעת תפוצת נשק גרעיני, שממילא כבר מעורער למדי. בנוסף לאיום הישיר שקוריאה הצפונית מציבה בפני שכנותיה, פעילותה להפצת יכולות בלתי קונבנציונליות מציבה איום חמור על המזרח התיכון ומעבר לו. קוריאה הצפונית היא שחקנית מרכזית באספקת ידע, טכנולוגיות ורכיבים בתחום הבלתי קונבנציונלי למספר מדינות באזור. מדובר בטכנולוגיות של טילים וגרעין וכנראה גם במאגר לא-מבוטל בהיקפו של נשק כימי, הנמצא ברשותה של קוריאה הצפונית, שחולקת את הידע שלה בתמורה לכסף מזומן, ולא מטעמי קירבה אידיאולוגית או אינטרסים משותפים.
לא רואים שש-שש
המקרה של קוריאה הצפונית אינו מעורר תקווה בכל הקשור ליכולת של אסטרטגיית המשא-ומתן והדיפלומטיה לעצור מדינה הנחושה להפוך לגרעינית. המשא-ומתן עם קוריאה הצפונית שהתנהל במסגרת "שיחות שש המדינות" בניסיון לאלץ אותה לפרק את יכולתה הגרעינית הצבאית - כשל, וכיום קוריאה הצפונית, היא מדינה גרעינית לכל דבר. הסכם המסגרת שחתמה קוריאה הצפונית עם ארצות הברית באוקטובר 1994, וכן ההסכם שהגיעו אליו בספטמבר 2005 במסגרת שיחות השש, נחגגו שניהם בשעתו כהישג שהצליח לרסן את קוריאה הצפונית, אולם בשני המקרים התברר שאין זה כך. ההסכם של 1994 לכל היותר עיכב את תוכניתה של קוריאה הצפונית, וקים ז'ונג איל המשיך להפיק הן פלוטוניום והן אורניום מועשר בדרגה גבוהה (HEU) - חומרים שלכל אחד מהם פוטנציאל להפיק נשק גרעיני. ההערכה הייתה שאם המחיר שתיאלץ קוריאה הצפונית לשלם עבור המשך פיתוחה של התוכנית יהיה גבוה, ואם גם יוצע לה סיוע כלכלי תמורת הפסקה, היא תהיה מוכנה לזנוח את שאיפות הגרעין שלה. ייתכן שהמחיר לא היה מספיק גבוה, או שקוריאה הצפונית פיתחה התמחות ב"מכירת" תוכניתה הגרעינית שוב ושוב, מבלי שתהיה לה כל כוונה לוותר עליה.
תמונת המצב לגבי תפוצת נשק גרעיני בזירה העולמית מגלה תמונה עגומה: אירן לא ויתרה על שאיפותיה לנשק גרעיני, אלא רק מעכבת את מימושן באי-אלו שנים. על-פי דיווחים מסוימים, ייתכן שסוריה משקמת את תוכנית הגרעין שלה, ומדינות מזרח תיכוניות נוספות שוקלות להצטרף למועדון. במקביל, מעמדה הרשמי של הודו כמדינה גרעינית אינו עוצר אותה מלפתח תוכנית גרעין לצרכים אזרחיים, ופקיסטן מקווה לעסקה דומה. למרות שלחצים מדיניים עדיין עשויים להניב פה ושם פתרונות, הסיכוי למזרח תיכון מפורז מנשק להשמדה המונית כמעט אפסי. חוסר האמון השורר באזור רק הוחמר בעקבות ההסכם עם אירן.
האם נותר דבר מה שניתן לעשות? לסין יש את הכוח הפוטנציאלי להשפיע על צמצום האיום של קוריאה הצפונית וכך להשפיע על המצב העולמי של מניעת תפוצה גרעינית, אבל למרות שהניסוי האחרון עורר את זעמה של סין, ספק אם היא תנקוט צעדים חמורים בתגובה. סין עדיין נרתעת בשל החשש שלחץ מוגזם יוביל להתמוטטותה של קוריאה הצפונית, ולזרם של פליטים שיחצו את הגבול אליה. תרחיש כזה עלול גם להביא את בעלת-בריתה של ארצות הברית, קוריאה הדרומית, קרוב יותר לגבולה של סין, ולמעשה להפוך אותה לשכנה של ממש.
ומה לגבי הקהילה הבינלאומית הרחבה? בהנחה שיוטלו סנקציות שונות, איזו השפעה תהיה לכך על התמונה הכוללת? וכמה זמן יעבור עד שכולם יחזרו למצב של "עסקים כרגיל"? המציאות המצערת היא, שברגע שמדינה חוצה את הסף הגרעיני, לא נותר הרבה מה לעשות כדי להחזיר את הגלגל לאחור. המשך ההתעקשות האמריקנית על פירוקה של קוריאה הצפונית מגרעין - ללא התוויית מדיניות מסודרת שמתייחסת לאיום בפועל - נראית יותר ויותר כמנותקת מהמציאות בשטח. המסר שעולה מכך לתוכנית הגרעין של אירן ולהסכם הגרעין שנחגג בקיץ האחרון הוא חד וברור. המאמצים צריכים להתמקד עתה בניסיון להבטיח, כי בעוד עשר עד חמש-עשרה שנים (או פחות, אם אירן תחזור בה מהבטחותיה) לא נתעורר לניסוי דומה בגרעין אירני.
