היום זה הוא יוסף ו' בן 91 שנה, שמושלך יחף, כשכותנת בית-חולים דקה בלבד לגופו, בימי חורף קרים, עד למאוד מאוד אלה, למסדרון בית-חולים "איכילוב". מחר זה יהיה אבא או אימא שלכם, שיושלכו למסדרון בית-החולים, כמטרד, מתוך המיטה עליה שכבו הם בחדר, עד לפני מספר דקות, שכן "היה צורך במיטה". עוד כמה שנים תהיו אתם אלה - שתושלכו, ככלי אין חפץ בו, למסדרון בית-החולים - בגלל "
שאתם מפריעים בחדר ואתם יכולים להירדם על כיסא, עה שהמטה נדרשת לחולים אמיתיים".
רגע. רגע, אתם עוצרים פתאום אם בכלל ממרוץ הדאגות והטרדות היומיומי שלכם - מרוץ החיים המטורף והשוחק, ואתם מפריחים לחלל האוויר השאלה הטורדנית, מי לפי הקריטריונים של בית-החולים, הוא חולה "אמיתי"? אז בוא נענה לכם על שאלה זו. חולה "אמיתי" הוא מי שהיה בשטח, מישהו אחר, שיכול היה "לזרוק" ממיטתו עבורו, חולה אחר, שהוא בכלל חולה "מזויף". למה החולה הזה הוא חולה "מזויף" והחולה שלכם הוא חולה "אמיתי"? אתם שואלים, אז התשובה היא,
"כי ככה זה".
טוב אז ראינו תמונתו המטושטשת של יוסף ו' בין 91 השנה, שניצל מאושוויץ, עלה לישראל, כשרק בגדיו לעורו, נלחם בשורות האצ"ל, שילם כל חייו מיסים, כסדרם, כל זאת
"כדי שהמדינה תוכל להתקיים" ועכשיו גמלו לו, על מסירותו וזרקו אותו מהמיטה, הושיבו אותו על כורסא במסדרון בית-החולים. זהו מיצינו הנושא בעשרים שניות ואפשר לעבור לנושא הבא. מה הנושא הבא, קזינו באילת? אה, כן מה דעתכם על קזינו באילת שיהיה פתוח רק לתיירים זרים? למה לא לפתוח אותו גם לתושבי ואזרחי מדינת ישראל? ממילא אילת סובלת מהאטה כלכלית ובחודשי הקיץ אין תיירים זרים? בוא נשמע מה יש לח"כ
אורן חזן לומר בנושא. הוא עסק בכך בחו"ל, נכון?
אה, כמעט שכחנו. שמענו במסגרת השניות המעטות שהקצתה הטלוויזיה לנושא הזקנים המושלכים למסדרונות בתי-החולים גם דבריו של פרופ'
רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, המכהן כיום כמנהל בית החולים הכללי, במרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי, המוכר יותר בשמו העממי "בית חולים איכילוב". הוא כמובן מצר על מציאות עגומה זו, אבל מה הוא יכול כבר לעשות במצוקת האשפוז הנוראה הזו, הפושה כמגפה בכל בתי-החולים, בארץ. הוא רק מנהל בית-חולים ענק אחד והחיידקים נמנים בכמויות ובמספרים של מיליארדים.
קשה. קשה.
זה בדיוק לב ליבה של הבעיה. אנחנו מקבלים רעה חולה זו, כעובדה גמורה ועוברים על כך לסדר היום. מה יכול כבר לעשות קשיש בן 91? להפגין באליות ולצעוק צעקות זעם במגפון? להפוך שולחנות? לשרוף צמיגים ולחסום כבישים? לשבות? מה לשבות? שו, לשבות? הוא לא מפריע לנו בסדר יומנו השוטף, ממילא הרי ימיו ספורים והוא אפילו חולה? בקרוב, בטח ימות. לא. לא. אני בכלל לא ציני, מי שצינית היא המערכת הרפואית והממסד השלטוני המתייחס למאושפזים בבתי-החולים, כאל מתים בפוטנציה, שירחם השם, אינם נפטרים לבית-עולמם ומטריחים עלינו בסבלם.
מה קרה לה, לחברה הישראלית, שהיא הפכה לחברה אטומה, אכזרית וכל כך אדישה לסבלו של הזולת? מה קרה למוטיב העזרה ההדדית והחמלה, שהיה עד כה חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית? למה מוטיב זה שב ומתגלה אצלנו, רק בעיתות מצוקה ומשבר? מה אירע לנו שמעם גומל חסד ועוזר לחלשים, הפכנו לעם אטום, מתנכר ודורסני?
אפשר לכתוב עוד אלפי מלין על נושא זה. אסתפק בזרקור האור שמזרקר אני, במלים קשות אלה, על נושא כאוב זה. אולי נחליף השם "בית חולים" בשם הנלבב יותר, הלא הוא השם: "בית הרפואה", שהרי ככלות הכל, בבית הרפואה מצויים רופאים הבאים לרפא מחלותיהם של החולים. איני בטוח, כלל וכלל
מבחינה לשונית, גרידא - מה הוא תפקידם של הרופאים בבית-החולים, שכל הזמן סובבת סביבם, בל הפסק, המלה חולים ועוד פעם - חולים וחולים.
אין מדובר רק בסמנטיקה גרידא. מדובר בשינויי תפיסה חשיבתית ומערכתית, מן המדרגה הראשונה. סימנים ראשונים, יש כבר בשטח. חולה "שמפריע", מושלך ונזרק אל המסדרון, ככלי מקולקל, אין חפץ בו. מובטחני כי
ב"בית הרפואה" יינתן יחס טוב יותר לנרפאים אלה, שהרי הם באו להירפא והרי ם לא באו להמשיך מחלותיהם, ב"בית הרפואה", כמו-גם לסיים מחלותיהם אלה, במוות בלתי רצוי ובלתי צפוי, בטרם עת, אלא הם באו להירפא.
בואו גייסו צבא של עובדות סוציאליות, פסיכולוגים ושאר "כלי חמלה", שכאלה, בצד ציבור הרופאות והרופאים, השחוקים מעבודה רפואית יומיומית ומטיפול רפואי, שעות הרבה ביום בזו עבודתם הטורדת והשוחקת. רפואה שלמה לכולם
ב"בית הרפואה" ולוואי תשתנה הגישה והיחס כלפי מי הנזקקים לשירותי "בתי רפואה" אלה, לא רק מחמת שינוי השם, אלא בעיקר מחמת שינוי מהותי ואמיתי, בתפיסה בדבר מעמדו וזכויותיו של מי הבא להירפא ב"בתי הרפואה", הפזורים בכל רחבי הארץ.