לתופעה שני סוגי הסבר: א. הסבר שנועד לתאר את התופעה כתואמת את העולם הרוחני של המסביר. ב. הסבר שנועד להבין את התופעה כתואמת את העולם המציאותי. המונחים "הנביא מוחמד" ו"הקוראן הקדוש" במקום "מוחמד, קוראן" נועדו ליצור יראת
כבוד לתרבות האויב ולמנוע ביקורת תבונית, מהסוג ב', המביאה להכרה בטיבה האמיתי של תרבות האויב שלנו.
במאמר באתר-שמאל נכתב: "פלשתינים לא נולדו עם גנים המפעילים טרור או התאבדות, אלא עם גנים הדוחפים לחיי 'עצמאות ורווחה' – ממש ככל בני האדם". הכותב המציא גנים שאינם בפרויקט הגנום האנושי, וכך התאים את ההתאבדויות הרצחניות לשמאלניותו. ידיעה במוסף מעריב 3.8.2001 עמ' 8 מוסרת שמשנת 1993 התאבדו 83 מחבלים: 70 נשואים ו-13 רווקים. הנשואים זנחו את משפחתם והתאבדו למען השגת "עצמאות ורוחה"? - אבסורד.
להבנת הממצא עלינו להתבונן במציאות אף שאינה נענית לדרישות התקינות הפוליטית. הגברים הפנימו את תיאור גן העדן המצפה לשאהיד. מי שנישואיו אינם מימוש ציפיותיו, שליטה מוחלטת באשה ושאר מאוויים, יודע שיש תחליף זמין איכותי בהרבה מהחיים הנוכחיים: תתפוצץ – והעונג
השמימי לרשותך! שם תשלוט לא רק באחת אלא ב 70 ותהיה בעוררות רגשית מתמדת. אימהות חוגגות כשבנם נהיה שאהיד והן זוכות ב-70 כלות מעולות. בעבר נשים יצאו לרצוח יהודים רק תחת איום בשחיטתן על כבוד המשפחה.
בשנים האחרונות מסבירים במסגדים ובחינוך לצעירים ולצעירות מגיל הגן, על העונג השמימי המצפה להם בשמים אם ימותו כשאהידים. העובדה שהקניית תאורים כאלה לילדים ולילדות נראית מוזרה בתרבותנו אינה רלונטית. חשוב רק שכך זה אצלם.
לא שמענו על אישה בנהריה או ילדה באילת שרבו עם הבעל או ההורים ויצאו לרצוח. אך בהרבה מקרים לאחרונה הרוצח יצא לרצוח אחרי ריב שכזה: הוא מחליף את המציאות העגומה באושר השמיימי. השאהיד זוכה לעונג רק אחרי קבורה מוסלמית. בעבר ישראל עכבה לתקופה ארוכה את מסירת הגופות וממילא את הקבורה המוסלמית. ההמתנה לתקופה לא מוגדרת לקבלת העונג השמימי פגמה בעוצמת הפיתוי.
לפני כחודש נכנעו לח"כים ערבים, הגופות מוחזרות מיידית ומספר היוצאים לרצוח הוכפל. השינוי לא היה בדחף ל"עצמאות, רווחה, אל-אקצה ובנייה בהתנחלויות" אלא בודאות העונג המיידי. החזרת הגופות היא רצח.