כְּתֹב, מְשׁוֹרֵר, כְּתֹב
שְׁפֹךְ מְלוֹא הַתַּרְמִיל
וְאוּלַי תִּזְכֶּה בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם.
יִהְיוּ כָּאֵלּוּ שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁזֶּה יָפֶה
מִישֶׁהוּ יַזְכִּיר מֶטָפוֹרָה
וְאַחֵר יֹאמַר בְּנִימוּס, "אֶפְשָׁר עוֹד שִׁיר?"
לְאַחַר שָׁבוּעַ תַּשְׁמִיעַ עוֹד שִׁיר
וְאוּלַי שׁוּב יִהְיוּ מְחִיאוֹת כַּפַּיִם.
נַעֲרָה אַחַת תִּתְאַהֵב בְּךָ
לְשָׁעוֹת אֲחָדוֹת.
תְּצַפֶּה שֶׁגַּם מְלַוָּה יַבְחִין
בַּדְמָעוֹת עַל רִיסֶיהָ.
אַחֲרֵי שָנָה
תִּזְכֶּה בִּפְרָס קָטָן,
אֲשֶׁר הַחֲשׁוּבִים וְתָרוּ עָלָיו,
פְּרַס נֶחָמָה לָעֵט
נִחוּמִים לַמִּקְלֶדֶת.
(מתוך "כתב, אני אומר", עמ' 110)
יש משהו מריר אך צחקני, אירוני, כמעט ציני, שמוליד את השורות האלה ואחרות שכמותן. זה אינו לעג, אינו לעז, כי את הדברים האלה אומר משורר, משורר ותיק, לא איש אחר, ומשורר כותב כך בדרך כלל מתוך התסכולים ומתוך המחאה שבו. "כתוב, משורר, כתוב" הן מילים שיש בהן ציווי, בוודאי ציוויה של הנפש שאינה מניחה לו ודוחפת אותו אל הכתיבה על-אף הכול. כופה עליו את כתיבת השירה תוך גיחוך שלה עצמה על הדחף שהיא יוצרת. מתייהרת, בחינת אתה נתון לי, ובה בעת סונטת בו מחשבתו: למי אתה כותב ולמה, לאיזה רגע של תהילה, אולי מדומה שלא פעם אתה קושר אותה לעצמך? וגם אם אחרים קושרים לך אותה, הרי זו תהילה של יום. כי מחר משורר או משוררת אחרים יקראו את שיריהם ואתה תמחא באזניהם בכפיך. וכך עובר חלילה.
לכן יש מן הכאב בשורות שהוא כותב. כמו שיש מן המרירות גם כאשר הוא, המשורר ככלל, זוכה להכרה חולפת כזו או אחרת. לפרס כזה או אחר שיישכח עד מהרה. פרס שהוא אולי לא יותר מאשר נחמה על השכחה שמצפה לו למחרת. על שירתו שתיגנז כאשר נביא חדש יפזז.
בָּרֶפּוּבְּלִיקוֹת הַסִפְרוּתִיּוֹת לוֹחַמִים גִּבּוֹרִים
בְּעֶזְרַת שַׁלִּיטִים אַכְזָרִיִּים אוֹ פִילַגְשִׁים בּוֹגְדָנִיּוֹת
וּלְבַסּוֹף מֵתִים מִגַּעְגּוּעִים
לֵאלֹהֵי הַמִּלָּה הָרְשׁוּמָה
שֶׁיִּמְצָא לָהֶם מְנוּחָה נְכוֹנָה.
וּבִמְדִינַת תֵּל-אָבִיב, בְּאַרְמוֹן הַסֵּפֶר
לוֹחֵם לוֹ נָבִיא קָשׁוּחַ וּמְנֻסֶּה
שַׂר צְבָאוֹת
בַּאֲדֹנָי הַמָּמוֹן הַקּוֹבְעִים גּוֹרָלוֹת
וְעַל כָּךְ יִזְכֶּה בְּסִכָּה שֶׁל כָּבוֹד.
(מתוך "קרבות", עמ'105)
וכל זאת למה? כי פילגש בוגדנית היא ההצלחה, שליט אכזרי הוא הפרסום שכופה עליך את הוויַתך ולא פעם גורם לך לחוש געגועים לפשטותך, לימים שבטרם היית מחויב להצלחה של עצמך. כי ההצלחה שולטת בך, בדרישות שאתה דורש מעצמך. בציפיות ממך. בזמנים שלך. במחויבות שלך לקוראים שלך, לקהל שמקשיב לשיריך, אם ישנו. זהו מעביד קשה שאתה נעשה מחויב לו, ואתה טועה לא פעם לחשוב שזה למען עצמך. כי עצמך הוא ביתך. עצמך הוא המנוחה שלך, הרגיעה של דמך. עצמך הוא שולחן הכתיבה שלך. מלחמתך להכרה פוגעת בך, כאשר המכריז עליך כמנצח יכול להיות קובע גורלות בעזרת הכוח שמאחוריו. או הכבוד הנתון לו. או המוניטין שצבר. והוא בא להעניק לך את סיכת הכבוד שאתה נותר מחויב לה ואסיר תודה עליה. אם זה כך, לשם מה הכול? הלא לאחר הכול ובסיכומו של דבר נראה שיצירתך מתעמרת בך. מובילה אותך ומשתלטת עליך.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבֶּטֶן רֵיקָה
הִיא הַמּוּזָה שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר.
וְלֹא כָּךְ הוּא.
מְשׁוֹרֵר אֲמִתִּי יָכוֹל לִכְתֹּב
גַּם כַּאֲשֶׁר הַבֶּטֶן מְלֵאָה
לַמְרוֹת שֶׁאָז הָעֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת
הַגּוּף מַעֲדִיף לִשְׁקֹעַ בַּהֲזָיוֹת מְאֻזָּנוּת
מִשְׁתַּלְּבוֹת בִּנְהַר הַמַּשְׁקֶה הַכְּהִילִי הַמְּתַדְלֵק.
(מתוך "מצב אופטימלי", עמ' 114)
והנה בא יודע דבר ואומר, כי לאו-דווקא מן המחסור נולדת היצירה. כי לאו-דווקא מן הכאב נולדת השירה. ואולי השאלה הנשאלת אז, אם לא תהא השירה שנולדה ממקום אחר שונה. משהו אחר במהותה. כי ידוע שגם שְבֵעים כותבים שירה, גם בריאים כותבים שירה, כותבים גם חזקים. לא רק רעבים או כואבים כותבים אותה. והשאלה הנשאלת, שוב, האם זו עדיין אותה השירה. האם שירתו של מי שכתב אותה בזעקה, מתוך כאבו, מתוך חשכתו, מתוך יצרו הדוחק, היא אותה שירה שנכתבת בסדנאות, בטכניקה של ניסוח, בהדבקה של שורות, בצירוף של אמירות? מתוך הרצון למצוא טפח פרסום, טפח של חשיבות? של טפיחה עצמית על השכם: אני משורר?
"כַּפַּיִם בְּהַקְרָאָה / יְמַלְּאוּ אֶת רֵיאוֹתָיו / בֹּשֶׂם קְסָמִים / שֶׁיַּסְפִּיק לוֹ כְּמָזוֹן / לַנְּשָׁמָה..." כך הוא עוד כותב בהמשכו של השיר "מצב אופטימלי", וחוזר כאן על דברים שכבר אמר, כי תהילת הרגע יש בה אצל משוררים מטעם עצמם כדי להחיות אותם, אבל תהיה זו תהילה כוזבת, תחושות כוזבות. האם הכותב, בהיותו במצב של הכתרת עצמו כמשורר, האם הוא בעצמו דובר אמת? כשליח שבא אל קוראיו? כמי שבא להביא אליהם תרבות? כמי שמרווה אותם באמירותיו? מענג אותם, מנחם אותם, מזכך אותם?
אֱלֹהִים לָבַשׁ גְּלִימָה שֶׁל שִׁיר
וְיָרַד לְבַקֵּר אֶת בְּנֵי הָאָדָם.
הוּא קִוָּה שֶׁיַּקְשִׁיבוּ לְשָׂפָה זוֹ,
יָבִינוּ אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לוֹמַר
וְיֵלְכוּ אַחֲרָיו.
- - - - - - -
שִׁירָה הוּא דִּבֵּר בְּבוֹאוֹ.
כֹּה רָצָה הִדַּבְּרוּת
הֲבָנָה וְקֵרוֹּב נשמות.
כָּאן הוּא מָצָא אֻמּוֹת שֶׁשְׁפָתָן שׁוּק
אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר דִּבְרֵי פְּרוֹזָה.
כִּי אֶת הַשִּׁירָה שָׁכְחוּ
וְרַק מְעַט מַנְהִיגֵי דָּת-הַסֵּפֶר
עוֹד זָכְרוּ עָגָה עַתִּיקָה זוֹ.
- - - - -- - - -
בַּיָּמִים אֵלּוּ, יְמֵי מוֹת דָּתוֹת הַתַּרְבּוּת
יְמֵי הַזֹּהַר שֶׁל אֶמוּנַת מוֹבִילֵי הָעֵדֶר
בַּדֶּרֶךְ אֶל לֵב הַהֲמוֹנִים הָעוֹצְמִים עֵינֵיהֶם
- - - - - - - - -
בְּיָמִים אֵלּוּ הִסְתַּתְּרָה תַּרְבּוּת הָאֱמֶת.
(בדילוגים מתוך "גלימה של שיר")
כי בתוך ההצפה של תרבות שקרית, של תרבות מתחזָה, רדודה, נעשית התרבות האמתית בסכנת היעלמות. מרוב קלישאות מודחקת השירה היצירתית הצידה. הספרות בכלל הצידה. בבחינת עשבים רבים מדי שמסתירים את הפרחים. והלא ידוע לנו אלו ספרים נחותים מצויים כיום בין הספרים שזכו להיות ברשימות רבי המכר. אלו שנצרכים. אלו שנקנים. דהיינו "נקראים". ואלה ש"קוראים" אותם סבורים שהם קוראים להגים כרוכים כאילו קראו איזו יצירה, אך זו רק מרדידה אותם. וספרי שירה אינם בין הספרים. ספרי שירה נעדרים, לך ומצא אותם. אבל ראה פלא, ראה כמה זה מעודד - המשורר שלנו, לאחר כול האמירות שלו, אמירות שנאמרו מתוך אהבתו ליצירת אמת - בכל זאת אינו מאבד את התקווה וכך הוא אומר:
הַמּוּזָה נִכְנְסָה לַחֶדֶר בִּצְעַדִים אִטִּיִים
מְנַסָּה לְרַחֵף
מְנִיעָה אֶת הַכְּנָפַיִם הַשְּׁקוּפוֹת
וּמִמָּרוֹם מַחְשַׁבְתָּהּ עָפוּ נִיצוֹצוֹת
שֶׁל אוֹתִיּוֹת
מְנִיעוֹת נָהָר שֶׁל אֲפִיקִים רָבִים
שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם
יָנִיעוּ גַּלְגַּלֵּי שִׁלְטוֹן הַהִגָּיוֹן אוֹ הָרֶגֶשׁ
וְיִפְתְּחוּ אֶת שְׁעַרֵי אוֹצָר הָעָם
לַשָּׁנָה הֲבָּאָה
וְעוֹד שָׁנִים הַרְבֵּה.
("בזכות המוזה", עמ' 123)
שירת האמת לא תעלם. כך הוא חש. כך הוא אומר. למעשה זאת התקווה שלו, כי יצירת אמת עוד תבוא ותהיה מוחשית וקוראיה יִרבו. זאת לא סתם מוזה, המוזה שעליה הוא כותב. זאת מוזה שהיא נבואה. מוזה שהיא תפילה. וזאת לא תקווה למען המשורר עצמו, לא למען משוררים בכלל. זאת תקווה למען עם שלם שנראה כמי שזרו חול בעיניו. עם שהסתירו מנפשו במקרה זה את אמת השירה. את אמת היצירה. את האמנות הצרופה. את הרוח הטובה. ומוטב להאמין שהיא תנשב ותפרוץ שוב, ועל תפילה זאת שלו נאמר אמן.
ואני מעז: אולי נרצה לומר לעצמנו בעקבות כך כי השירה כאן אינה אלא משל. אולי משל על החיים ועל מה שנדמים לנו כחיים. אולי עלינו ועל מה שאנו מדמים שאנחנו. אולי זה האָרְס ואולי זו הפואטיקה העלומה של חיינו. אפשר לחשוב על כך. אבל אפשר לחשוב גם אחרת.
- מנחם מ. פאלק: "קולות מן החדר האחר", הוצאת "עקד" 2016, 168 עמודים.
