קומדיה תקופתית המחזירה אותנו לאחור, לימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", כששתי נשים שלא מכירות אחת את רעותה, קוראות בנפרד מודעה על הצעה לשכור וילה חלומית לחוף אגם באיטליה, העוטה כולה בריח של פריחת האביב, עם מבשלת צמודה. הן נענות למודעה, אך כדי לאפשר הגיע לסכום השכירות, הן מצרפות אליהן עוד שתיים וכולן יוצאות להרפתקה קסומה. הבימאי מיטקו בוזקוב הוא בעל זיקה לתקופות שהיו ואינן. ובאמת, הדור הצעיר לא הכיר תקופה כזו, גם לא מסרטים הנעשים כיום. האווירה ששררה באנגליה השמרנית כובלת את הנשים לעסוק רק בבית, להיות צייתניות לבעל, ולא להעז להביע רעיונות משלהן. דווקא הדיכוי הזה, הוא שהעניק את האומץ לראשונה, לוטי (אליה בר היפה והמקסימה במשחק כובש לב בכנותו), לשלם מכספה שחסכה, ולהתכונן לנסיעה. כמוה גם רוזי-הדר ברנשטיין, סופי (יעל ארביב) וכן גב' גרייבס המכובדת - טירל יגוני, המסמלת יותר מכולן את השמרנות והצביעות האנגלית. לשתיים מהן יש בעלים - מלרוש עורך הדין, וארנו (משורר נודע ורדוף מעריצות) - ויקטור סבג ושי לוי הנאה, שאינו מסתפק רק באהבת אשתו הכנועה, ומגיע בעצם לבקר את סופי, אהובתו העסיסית, בווילה. בואו לשם משנה את המשחק. אך גם למבשלת האיטלקייה, קונסטנצה (שיר בן חמו), המפליאה באיטלקית השוטפת, יש חלק רב בעסיסיות בהצגה. היא למעשה הרוח החיה בהצגה, מלאת הטמפרמנט, עם לשונה השלוחה שפשוט מגלגלת אותנו מצחוק. גם סנדרו זילדמן בתפקיד בעל הווילה, מדגים רבגוניות וורסטיליות במשחקו, ומוסיף גם הוא תוספת תבלין למרקחת ההצגה. אם דמיינו לעצמנו שחופשה באיטליה ללא הבעלים תהווה פתח לפרשת מאהבים איטלקיים - הרי המחזאי מתיו ברבר תכנן לצופים משהו שונה לגמרי. דווקא הפרידה של רוזי הקטנה מבעלה מלרוש, גרמה לה לקבלו בחזרה באהבה, בעוד לוסי היפה החלה כה לעלוז לשוב את בעלה, אך במקביל, החלה להתנות זאת בעמידה על שלה, ובשמץ של פמיניזם שמבצבץ מדבריה והמעיד על השינוי לטובה שחל באישיותה בחופשה הקסומה. המשחק הטוב של השחקנים, עיצוב הבמה היפה והתלבושות התקופתיות של דפנה פרץ, עם התאורה הראויה של אורי מורג, משתלבים יפה במוזיקה שערך הבימאי בוזקוב, ובסך-הכל זו קומדיה חביבה, מיושנת מעט, אך אינה מרגיזה לעומת כל הררי הפוליטיקה השזורים בהצגות בנות ימינו...