עם גידול האוכלוסייה בארץ הלכו התרחבו והתגוונו צרכיה הבריאותיים. היה צורך לטפל גם בתחלואה כרונית ובנכים קשים שהצריך טיפולים רפואיים מורכבים ויקרים יחסית להם קופת חולים לא הייתה ערוכה דיה. בשנת 1929 התכנסה ועידת קופת חולים ובן השאר החליטה להקים "קרן נכות" - קרן כספית שמטרתה לשלם למבוטחים בקופה עבור הטיפולים המורכבים שלהם נזקקו. אולם הסתבר שתשלומים אלו סיפקו מענה חלקי בלבד לבעייתם של המבוטחים ובהמשך החליטה 'קרן נכות' להקים מוסדות אשפוז משל עצמה עבור ציבור מבוטחי קופת החולים. בשנת 1941 החל לפעול המוסד הרפואי 'מעברים' ששימש כבית החלמה לחולי ריאה. בשנת 1942 נפתח גם בית החולים לחולי נפש 'גהה' ובשנת 1944 הוקם בישוב רמות השבים בשרון "בית פיינסטון" שהתמחה בטיפול בפגועי שיתוק ובחולים במחלות ממושכות.
לשם הקמת בית החולים פיינסטון רכשה ההסתדרות העובדים עוד ב-1943 אחד-עשר דונם פרדס ברמות השבים. בשלב הראשון הכיל בית החולים שמונה עשרה מיטות בהמשך הורחב המוסד נבנה מבנה חדש ומספר מיטות החולים הכפיל עצמו לכדי 36 מיטות.
החולים שהגיעו לבית חולים פיינסטון (יש הכותבים את שמו עם יוד אחת)היו נפגעי תאונות, פצועי מלחמות (מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות), ילדים שחלו בשיתוק ילדים (1950-1951) וחולים כרוניים.
בית החולים שכן בביתנים פזורים ללא ציוד משוכלל, עם סגל צעיר ולא מנוסה, אך נלהב ומסור לחולים על-פי עדויות מטופלים ששהו בו. "נוצרה בבית פיינסטון אוירה מיוחדת. כאן למדו המטופלים לחזור ולאהוב את החיים, הם קיבלו מוטיבציה ללמוד מקצוע מתאים לנכותם ולהתפרנס בכבוד ולשמוח. מכאן צמחה התורה שהנכה זקוק להבנה ולשיקום ולא לרחמים"...."(מתוך הספר 50+ יובל של מצוינות בשיקום לבית החולים לוינשטיין, 2010).
בשנות ה-50 הכיל בית החולים "בית פיינסטון" עשרות מיטות ונוספו אליו ילדים שחלו בשיתוק ילדים עקב מגפת הפוליו שפרצה בישראל בשנים 1949 - 1953.
לימים, בית החולים נעשה צר מלהכיל את כל הנזקקים לטיפולו. ב-1959 הוחלט להעבירו לבית לוינשטיין שהתפנה מחולי הריאות. ד"ר לודביג גינצבורג מנהל בית פיינסטון שהיה תושב כפר רמות השבים וכל צוותו ביניהם הפיזיותרפיסטית הראשית מרלנה שפיר, שהייתה אף היא תושבת רמות השבים עברו למתחם החדש ברעננה.
על האווירה המיוחדת ששררה בבית פיינסטון כותב ב-2009 י.ל תושב אחד הישובים באזור עמק איילון, שבשנות ה-50 טופל ב"בית פיינסטון". הדברים שכתב נשלחו אלי לפרסום על-ידי צוות מרכז תיעוד רמות השבים. וכך כותב ומספר י.ל: "בשנת 1952 בגיל 12 חליתי בשיתוק ילדים שפגע קשה בכל גופי. לאחר חודש של בידוד ביחידה לקרנטינה בביה"ח שערי צדק הישן בירושלים, הועברתי לביה"ח בית פיינסטון ברמות השבים. בביה"ח היו שתי מחלקות: מחלקת ילדים ששהו בה ילדים עד גיל 7 בערך, רובם נפגעי ה"פוליו".
במחלקה השנייה ועוד מספר ביתנים אושפזו מבוגרים שהיו זקוקים לשיקום לאורך זמן. הייתי צעיר החולים שאושפזו במחלקת המבוגרים.
לעומת ביה"ח שערי צדק של אותם הימים, בית פיינסטון היה ויישאר כל חיי כתחנה המשמעותית ביותר בחיי.
בבית פיינסטון קיבלתי את הטיפול והיחס הטובים ביותר שיכול אדם לבקש! נכון, היה לי רצון אדיר להחלים אבל היה זה צוות העובדים שאפשר לי לממש זאת! קיבלתי טיפולי פיזיותרפיה לפחות פעמיים ביום. פעם אחת לפני ארוחת הבוקר ופעם עד פעמיים במשך היום.
על טיפולי הפיזיותרפיה שלי הייתה אחראית אישה מדהימה: הגב' שפיר ז"ל. (מרלנה שפיר א.א)אישה גבוהת קומה ספורטאית אולימפית בעברה בעלת רגש וידע שכמוהו כמעט לא פגשתי. היה לה את אותו חוש המבדיל בין הפיזיותרפיסטים האומנים (בעלי המלאכה) לאומנים ( חולם - היוצרים). היא ידעה לחוש בדיוק מתי יש "פליקר" - זיע קל בשריר. היא הניעה את האבר הפגוע בגוף בדיוק באותו שבריר שניה של ה"פליקר" וגרמה ע"י כך לגרוי השריר ולחוש כאילו אתה הוא המניע את האבר המשותק. ... גב' שפיר השפיעה עלי רבות ועודדה לא לוותר, להילחם ולהשיג את המטרה.
במחלקת הריפוי בעיסוק הייתה עוד דמות מופלאה: שושנה שכונתה הירוקה בגין בגדי העבודה הירוקים שלבשה. גם היא נתנה את נשמתה לחולים.
מקומם של אנשי הצוות הנהדרים לא נבצר אף הוא: הם לא חסכו מאתנו דבר. נהפוך הוא: תמיד דאגו לוודא שלא יחסר לנו דבר. כאשר היו מגיעים בני משפחה לבקר אותנו ממרחקים, (לרובם לא היו אז מכוניות פרטיות). הם נאלצו ללכת מרחקים גדולים ברגל עד לביה"ח. תמיד הייתה לאנשי הצוות מילה טובה, כוס שתייה קרה בקיץ או חמה בחורף ולא פעם גם משהו קל לאכול.
תשעה חודשים שהיתי בבית פיינסטון. חזרתי לביתי מהלך בעזרת שני מקלות. המשכתי לקבל טיפולים באופן פרטי ובעיקר לתרגל לבדי.
בעזרת אבי ז"ל למדתי לרכוב על אופניים ולשחות. בגיל 17 התחלתי להתאמן בג'ודו ומאוחר יותר באומנויות לחימה נוספות. הגעתי בהם לרמות הגבוהות ביותר. הדגם של הטיפול בבית פיינסטון שימש נר לרגלי: הקמתי בירושלים בסוף שנות החמישים הקמתי בירושלים שבט של צופים נכים והעברתי קורסי הדרכה בשלוש הערים הגדולות בארץ.
לאחר שסיימתי את לימודי האקדמאיים וקורסי מדריכים ומאמנים במכון וינגייט, התחלתי לפתח יותר ויותר את תחום פעילותי באופן ישיר עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים; גופניים, שיכליים ונפשיים.
למרות שפרשתי לגמלאות, המשכתי ועודני נותן קורסים וכותב בתחומים אלה (עליהם קיבלתי פרסים רבים בארץ ובעולם). אני מציין כל זאת לא ע"מ להתפאר אלא בכדי לציין ולהדגיש עד כמה משמעותית בחיי הייתה תחנת בית פיינסון ובעיקר אנשיה הראויים לזיכרון על פועלם הנפלא! עד כאן מכתבו של י.ל.