לאחרונה הזדמן לי לשמוע הרצאות של חיים שפירא, וליום הולדתי ה-68 קבלתי כמתנה את ספרו שאליו אתיחס כאן.
חיים שפירא לוקח את קהלת המקראי, הייחודי לזמנו ולסגנונו, ומנסה לעשותו לפופולרי. אולי להראות לקורא הנוכחי שלפחות מההיבט הפילוסופי של הוית המציאות, אכן "אין כל חדש תחת השמש".
לצורך זה הוא מגייס את הגותם ואמרותיהם של הוגים מאוחרים רבים וטובים, ומראה שחשיבתם ומסקנותיהם דומות בהיבטים רבים לאלה של קהלת העתיק והיחודי. רוצה לומר שקהלת החכם באדם הקדים את כולם, ובעצם כל החכמים הרבים והטובים האלה, אם לא העתיקו ממנו, הרי יצרו וריאציות על הגותו, אמירותיו ומסקנותיו.
אלא שחיים שפירא לא מחדש דבר! כי כבר קהלת עצמו הסיק וקבע מסקנה ניצחת שחכמה החיים היא הבל הבלים והיא ממחזרת את עצמה בכל דור ודור, או כאמרתו: "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת".
תסכולים ואכזבות
חשתי בדמיוני, שהספר הזה מפגין בפני הקורא, יותר את ידענותו הרחבה והרב תחומית של פרופ' חיים שפירא עצמו, מאשר את יחודו של קהלת המקראי. ספר קהלת נכתב על-ידי אדם זקן ומאמין, אדם חכם במעמד רם עתיר ניסיון חיים ושבע תסכולים ואכזבות מפאר היצירה האלוהית. אדם מודאג שכאב מחלוקות ויריבויות קשות בין חכמים ותומכיהם על האמונה, המאמין והחוטא.
הנושא המרכזי ביצירה הביקורתית הזאת הוא "החוכמה והדעת" ומשמעותן. הוא נכתב ככל הנראה בעת היסטורית שבה התקיים סוג של פולחן סביב החוכמה והחכמים שהיה להם מעמד רם כמורי הדור, ומן הסתם שרתה ביניהם יריבות.
איני יודע אם כתב אותו המלך שלמה עצמו, אך לפי הסגנון והשפה היחסית מאוחרים ייתכן שהוא שוכתב מחדש והותאם לזמנו היותר מאוחר. המגילה נועדה להוכיח את החכמים הניצים ואת קהלם, אך אין זה משנה כי הספר כאמור יחודי.
הספר נפתח אומנם בקישור היסטורי: "דברי קהלת בן דוד מלך ירושלים", וכבר במשפט זה בו לא צוין השם "שלמה" והתואר "מלך ירושלים" יכול שמיוחס לדוד, עולה ספק בקשר לשלמה. כך שהיצירה מתחילה בפסוק ב': "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". היצירה מסתיימת בפרק יב' בפסוק ז': המתייחס לכל אדם חי "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה". ונראה שלא בפסוק ח': "הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל". בגלל שינוי השם הכותב ל"הקוהלת", שיכול להעיד על תוספת עורך שאינה מקורית. שאר ששת הפסוקים הם בחזקת הסברים והצדקות שנוספו על-ידי העורך.
הצדקות אנושיות
חיים שפירא לא מאבחן שהמונח העתיק "הבל הבלים" הוא לא שונה מהמונח המודרני "מציאות מדומיינת". קהלת לא אומר שהבל הוא שטות! אך קובע שהמציאות שכל בני האדם חווים ופועלים על פיה היא בס"ה יציר דמיונם.
קהלת כאמור מסיק מסקנותיו ומעלה את תובנותיו כאדם חכם ומאמין באלוהים! ואין בדבריו כל שמץ של כפירה באל. ומשקבע שהכל מתקיים רק בדמיונם של בני האדם, אין לו דרך אחרת להבין את האמונה ואת הקשר של המאמין לאלוהיו, אלא רק בדרך אחת האומרת שאין קשר בין האמונה ובין איזה שכר שהיא בהכרח מקנה למאמין בה.
קהלת לכל אורך יצירתו, מוכיח באותות שאמונה היא ללא תנאי ואינה תלויה בדבר, ואל למאמין לחפש הצדקות אנושיות פרי דמיונו לאמונתו. אין הוא מסוגל להבין, בין אם הוא חכם גדול או כסיל גמור, את דרכי האלוהים. היסטורית החוכמה מייחסת גישה זאת לרמב"ם, אבל מאחר "ואין חדש תחת השמש" אין ספק שהרמב"ם שאב את משנתו בקשר לאמונה, קודם כל מקהלת ולאחר מכן מאריסטו.
להלן כמה אמירות מפרי עטו שמוכיחות שאין בעיניו כל עדיפות מעשית לחוכמה ולחכמים: (א'יח') "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (ב' יא'). "ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות (הכוונה ללמידה והחכמה) והנה הכל הבל ורעות רוח (הכוונה דמיון) ואין יתרון תחת השמש". כל ההבדל בין חכם וכסיל: (ב' יד') "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך וידעתי גם אני (החכם) שמקרה אחד יקרה את כולם".
בטן מלאה
ולהלן כמה אמירות שמעשי האל נשגבים גם מבינתו של החכם: (ח' יז') "וראיתי את כל מעשה האלוהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר עשה תחת השמש, בשל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא" ו/או (יא' ה'). "כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה, ככה לא תדע את מעשה האלוהים אשר יעשה את הכל".
לכן קהלת אומר לכל אדם ובמיוחד למאמין, אל תתאמץ להבין ואל תחפש משמעות כי הכל הרי מתקיים בדמיונך (הכל הבל) "וממליץ" (ט' י') "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול (בשאלת שאלות) אשר את הולך שמה". או ב(יא' א') "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו".
יחודו של קהלת היא ראשוניותו ומקוריות תפישתו את מהות האמונה כעליונה ונצחית, ולכן מנותקת לחלוטין מדמיון המאמין הנמוך והחולף, משכר ועונש, או מצדיק וטוב לו רשע ורע לו, או "מלמה דרך רשעים צלחה?" וכד'.
טועה חיים שפירא לחלוטין בקהלת, כאשר הוא מייחס לו התעסקות עם רוח האדם מתוך ראית עליונות האדם למרות מגבלותיו וסתירותיו. קהלת עוסק בחכמה ובידע ובאפסותם אל נוכח מקריותם וזמניותם בעולם הבלתי מובן הנצחי.
ועוד רב מזה, ושפירא לא יאהב את זה, קהלת יותר מרומז למרחק הקצר שקיים בין חכמה לכסילות ובין צדיקות לרשעות ובין הטוהר לחטא בהיות כולם מדומיינים או בשפתו "הבל וראות רוח"...
