צריך הרבה תעוזה ומחשבה פורצת גבולות כדי לחבר יצירה מוסיקלית-תיאטרלית כמותה לא רואים בתקופתנו ואינה בת זמננו. סגנון המוזיקה, שלעיתים מדובבת ולעיתים מושרת, מעניק לסיפור הפסיכדלי המשייט בין תקופות מלחמת העולם השנייה ולאחריה, ממד המזכיר את "אופרה בגרוש" ואחרות שכתבו קורט ווייל וברטולד ברכט. משהו החורג מגבולות התיאטרון הקונבנציונלי ומהאופרות הנדושות. הסיפור נסב אודות חייל גרמני שנפגע במלחמת העולם השנייה, וההזיות בהן הוא מוצא מפלט מהמציאות הכואבת של הרס וחורבן, של כל מה שהיה נשגב ונפלא מבחינה ארכיטקטונית בגרמניה, כשהדגש על הרס דרזדן. מי שהיה בדרזדן לאחרונה, יתקשה להאמין שכולה נחרבה עד תום בסוף המלחמה, אך הגרמנים השקדנים השתמשו בכל הלבנים שהתפזרו בהפצצות, ושיחזרו מחדש את העיר על יופייה הכה מיוחד כמו כלום לא קרה. אלמנט ההזיות המעבירות את החייל, בילי, לכוכב בשם טרלפמדור, בו אין תחושת זמן ליצורים החיים עליו; כאשר את דמות החייל המיוסר, היחיד העוטה בגדים אדומים, כסמל לדם שנשפך כמים במלחמה, מגלם שיר שנער - "בילי". אלמנט ההזיות עובר ומתפתל לאורך כל ההצגה, עם הדמיון הרב המושקע בסצנות כולן. בילי הוא הציר המרכזי במחזה-האופרה, וסביבו חגות כל שאר הדמויות, בגיוון מורכב, כשכל דמות בעלת אפיונים משלה: הגברים הם חבריו למלחמה, פצועים כמוהו אך לא פגועים כמותו במוח, והנשים הן לעיתים חיילות, לעיתים אחיות בבית החולים בו הוא שוהה, וכן גם אשתו או בתו של אחר. מה שמשותף לכל צוות השחקנים הוא היותם בעלי יכולת משחק רבגונית, ויתרה מכך - כולם בעלי קול מרשים הבא לידי ביטוי הן במשחק והן בשירה. את תום חודורוב כ"אדגר" בעל היכולות האכספרסיביות בכנותן, רני אלון כחייל הפצוע, יריב קוק - בעל הקול המיוחד באיכותו, כ"פרופסור", כמו גם רוני דותן ששרה כה נפלא, נעה קשפיצקי כ"וולנסיה" העגלגלה, ודורון גוברמן כ"מונטנה" - (כל הנשים יפות ומרשימות) - את כל אלה מנווטת יפה הבימאית סיוון הנדלסמן, שיש לה חלק חשוב בהצלחת המחזה כשעלה בפסטיבל עכו, יחד עם מעצבת התנועה הבלתי פוסקת ומרתקת של טל קון - ומכאן נובעת המשכת הצגתו בתיאטרון הירושלמי הקטן והאיכותי "האינקובטור". בטוחני שהעלאת המחזה שכתבה אורית גל ליכטנשטט בהמשך השבוע באולם הבית של התיאטרון, השוכן ממול לתיאטרון החאן הירושלמי, תהא מוצלחת עוד יותר מאשר באולם צוותא התל אביבי, שמזמן היה ראוי להחליף את תוכו, עם הישיבה הלא-הומנית המייסרת בכסאות הצפופים עד עינוי. שאפו למוסיקאי ולצוות הנגנים המעולים (תומר עמיקם על הקלרינט, חורש רם על הצ'לו, המתופף, והמלחין עצמו - נדב ויקינסקי, שעל הפסנתר. וכמובן לכל היוצרים והשחקנים על תעוזתם בהעלאת מחזה כה לא פשוט ועם זאת מפליג לעולמות רחוקים בנפש האדם. יצירה שראוי לראותה יותר מפעם אחת, בגלל מורכבותה ועושר הביטוי של הסצנות.