"מי שנסיון החיים לנגד עיניו, יודע כי אין שלטון, ויהיה המחופר והמבוצר ביותר, אלא חולף. אין אופוזיציה אלא זו השואפת להחליף את השלטון, כי אין דמוקרטיה בלי אופוזיציה כזו, בלי חילופים אפשריים בינה לבין יריבתה, וחוזר חלילה.
מי שפוגע באופוזיציה, מי שאינו דואג למעמדה, להגדלת כוחה, להרחבת השפעתה, לא זו בלבד שהוא עושה לקלס את המושג דמוקרטיה, אלא הוא גם מחליש את מעמדה הבין לאומי של מדינתו.
העמים בני החורין אינם מכירים מדינה דמוקרטית אלא זו שיש בה אופוזיציה, ששאיפתה להחליף את השלטון מוכרת כטבעית, כרצוייה. רק קיומה של אופוזיציה כזו יבטיח את האומה, כי באחד הימים היא תעמוד במבחן הדמוקרטיה המכריע, הלא הוא חילופי
ממשלה, בלי זעזועים, בלי התנגשויות, בלי הפיכות, אלא בכבוד אנושי ובשקט אזרחי, האופיינים לאומה חופשית באמת" (
מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל).
מעולם לא נראתה הפוליטיקה הישראלית כפי שהיא נראית בשנים האחרונות הן מבחינה ערכית, והן מבחינה אידיאולוגית. המעמד השלטוני מאז עלייתו לשלטון של נתניהו, התחזק ברמה הנראית לעת עתה לא עקב כך שהוא טוב, ראוי ומקדם את מדינת ישראל למחוזות הבטוחים מכל הבחינות, אלא דווקא מכיוון שהאופוזיציה לא מציבה בפניו כמעט שום אלטרנטיבה ערכית ואידיאולוגית.
תפיסה כללית
רוב ההתעסקויות האופוזיציוניות כביכול אמורות לכלול הצגת סדר יום המציע פתרונות ריאליים חלופיים, למדיניות שמתווה הממשלה. פתרונות שבהם, האזרח/ית במדינת ישראל ירגיש שאכן ישנם לא מעט נבחרי ציבור מהאופוזיציה שעובדים בשבילו/ה מתוך התפיסה הכללית שאותה האופוזיציה מציגה.
העניין הוא שבמדינת ישראל של השנים האחרונות, הדבר נשחק לגמרי אם בכלל עדיין קיים.
התפיסה כפי שהיא גם כמטרתו הנוכחית של ראש הממשלה נתניהו, אשר חזר והצהיר על פעולתו למען הרחבת הממשלה (הן מבחינה של ממשלת אחדות ללא מטרה מוצדקת והן מבחינה של צירוף סיעות חסרות כוח אלקטורלי משמעותי), פוגעת לא רק באופוזיציה, אלא גם בדמוקרטיה. כך למעשה נתקלים בממשלה שמכילה בתוכה את כל המחלוקות האפשריות בכנסת, ומתחיל תהליך שבו האופוזיציה נותרת משותקת.
זהו הדבר הכי אופטימלי-שלטוני שראש ממשלה יכול לבקש. כך ראש הממשלה למעשה פועל על-פי שיקול דעתו ואף על-מנת לשמר את הממשלה למרות חילוקי הדעות שבה והבלמים שנוצרים מתוכה, הוא מגובה על-ידי קואליציה ענקית.
כאשר במפלגה הגדולה באופוזיציה כמו מפלגת העבודה, ישנם חברי כנסת שמניחים שניתן לשרת את הציבור רק כאשר הם נמצאים בממשלה ומשמשים בתפקידי שרים או סגני שרים, עניין זה הוא תפיסה מחלישה ומעקרת למעשה את השיח ואת עקרון ההתמודדות בין הקואליציה לאופוזיציה ולהפך. עקרון זה הוא כמו אוויר לנשימה עבור הדמוקרטיה, וזהו הכשל הכי גדול של הדמוקרטיה הישראלית בשנים האחרונות.
תפקוד לקוי
העוצמה המרכזית של האופוזיציה, כמו בקואליציה, היא מי המפלגה שמובילה אותה ומה היא מציגה. האם אותה מפלגה היא אוסף אקראי של עמדות שאינן מובחנות ומוכללות ואינן מציבות תכלית ערכית ואידיאולוגית אחידה לקואליציה או שמא היא סוג של פיצול פלגני המציג בחלקו עמדות דומות לאלו של הממשלה.
אם בעבר המצב בפוליטיקה הישראלית, היה שונה בתכלית והציג מפלגת שלטון גדולה עם למעלה מארבעים מנדטים, ומפלגת האופוזיציה הגדולה מנתה למעלה משלושים מנדטים, הרי שהקואליציה והאופוזיציה היו מובחנות היטב, והייתה אלטרנטיבה שלטונית ברורה. מה שקורה בשנים האחרונות, הוא תהליך שהולך ומטשטש את זהותה של האופוזיציה עקב מפלגות המטשטשות את זהותן לטובת הצטרפות לממשלה.
מכאן נוצרת פלטפורמה הן של שחיקת ערכים ואידיאולוגיה, והן מבחינת מפלגות "אופנה" או "אווירה" אשר בדרך כלל מגיעות ממרכז המפה הפוליטית, ומתפרקות פוליטית בהמשך הדרך עקב חוסר זהות עיניינית, וחוסר תפקוד או תפקוד לקוי שאינו משרת את הציבור הרחב.
אופוזיציה חזקה ולוחמת אמורה קודם לכל, להביע את עמדתה הכללית בצורה נחרצת. לאחר מכן, היא צריכה לעמוד, לסקל ולמצוא את הדרכים החוקיות שמונעות מהממשלה לבצע את פעולותיה שאינן עומדות בקנה מידה לגיטימי עם האופוזיציה.
שיתוף פעולה
הבעיה המרכזית של האופוזיציה הישראלית בשנים האחרונות, היא שלא שהיא לא יכולה להשתמש בכלים הנכונים כחלק מהמערכת הדמוקרטית העומדים לרשותה, אלא האם ועד כמה חברי/ות הכנסת והמפלגות שבמסגרתה מוכנים/ות להשתמש בכלים הללו?!
מה שגורם לחולשתה של האופוזיציה בנוסף על הטישטוש המהותי בינה לבין המפלגות המרכיבות את הקואליציה, הוא שעקב כך נוצר גם מצב שבו המאבק בינהם מקבל את האופי אישי במקום את המהותי. אופי שכזה יכול לבוא לידי ביטוי לדוגמה במאבקים בין אישיים שבין ראש האופוזיציה לבין ראש הממשלה.
נוסף על כך, כאשר ישנה אופוזיציה שמרכיבה בין 45 ל-55 חברי כנסת, אבל מתבדלת בצורה אגואיסטית לכמה ראשי מפלגות שחוסר שיתוף הפעולה ביניהם לקוי מהותית, נקבל אופוזיציה משותקת, מפורקת שאינה מסוגלת לתפקד באופן רציני, משמעותי ויעיל.
תנועת הליכוד בראשותו של מנחם בגין שקמה לפני הבחירות בשנת 1977 לדוגמה, ידעה כשמה ללכד את אותם גורמים שהציגו מהות רצינית למפלגת השלטון ולקואליציית המערך של אותם ימים. לכן גם הציבור הרחב הבחין בהם, והליכוד זכה ל"מהפך".
אופוזיציה שיודעת ללכד סביבה גורמים המשלבים בפעילותם הפרלמנטרית, עמדות שהם לא בהכרח קיצוניות אלא קוהרנטיות וברורות, היא אופוזיציה חזקה ואיתנה שרמת הסיכוי שלה להחליף את הממשלה גבוהה הרבה יותר. למדינת ישראל נכון לעת עתה, אין אופוזיציה שכזאת.
