הטור האחרון של נדב שרגאי ב
ישראל היום, ממחיש את פערי התפיסות בין פרשנים שונים ביחס לשאלה "מאיפה נחת עלינו הטרור הזה"; בעוד שפרשנים מן השמאל מתמקדים בישראל וחטאיה (הקפאת התהליך המדיני), תוך שהם שוכחים שכל התקדמות בתהליך המדיני כמו היוותה סדין אדום אל מול הטרור, הרי דומה כי נדב שרגאי מדייק יותר ב"למה": זו ההסתה ברשות הפלשתינית, טמבל. הוא כותב:
"שורש הפורענות היה ונותר ההסתה הנמשכת בשטחי הרשות הפלשתינית. אבו מאזן ופתח אינם מבצעים פיגועים, אבל הם מעניקים לו גב תודעתי וציבורי. בחודשים האחרונים שוב ושוב נשברו שיאים חדשים בעיקר מול הגיל הרך, הילדים והנוער. לשם מכוונים המסיתים..... התלמיד הפלשתיני לומד שהיהודים הם התגלמות הרוע והרשע, וכי יש לשנוא אותם ולפעול נגדם באלימות"
או במילים אחרות: לא משנה מה היהודים עושים (הקלות בסגר כן/לא, תהליך מדיני כן/לא), משנה למה הפלשתינים מסיתים (והם מסיתים לטרור. נקודה).
הטרור הזה, לפי נדב שרגאי, שונה באופיו מגלי טרור קודמים. הטרור נוסח 2014, 2015, 2016, לשיטתו, הוא טרור של יחידים. הוא לא מאורגן, כי הפאסון של הפתח כעת הוא"אבוי פיגועים". את החמאס בגדה, ישראל עוקפת בסיבוב עוד לפני שהוא מצליח לבצע משהו. אבל, את טרור היחידים קשה לחזות מראש. בני הדודים מחאמרה, בני 21, מכפר יטא, הם לא בעלי "עבר טרוריסטי". הם בכלל לא היו מסומנים. הרבה מפיגועי הטרור בתקופה האחרונה הם כאלו, צעירים שזו להם הפעם הראשונה, כאשר חודש הרמדאן אצלם הוא כמו אות פתיחה וקריאת השכמה לבצע את הפיגועים.
אז מה מקומה של הרשות בטרור הזה? היא לא נוגעת בו ישירות. היא נותנת לו רוח גבית, לפי שרגאי, היא מוחאת לו כפיים בדיעבד. היא מעודדת בקריצה, וזה לא חדש לנו. אני ממליצה לכל מי שרוצה להשלים את התמונה, לעיין בספרו של
רונן ברגמן "והרשות נתונה", שם רונן ברגמן מסביר כיצד כבר בשנת 1996, הרשות דיברה בשפה אחת כלפי העולם, ובשפה אחרת לחלוטין כלפי הציבור שלה: גם אז, הרשות גלגלה עיניים לשמיים וטענה כי "ידנו לא שפכו את הדם", אבל היא שילמה משכורות וקצבאות למשפחות של מבצעי פעולות טרור.
כמו אז גם היום. שרגאי מתאר את המנגון, אשר במסגרתו מגלגלת הרשות עיניים לשמיים, טובלת ב"אנחנו טרור? חלילה", ושרץ עידוד הטרור בידה. בחינוך הדור הבא של הרש"פ לטרור. בכתירת כתרים של הילה למבצעי הפיגועים ולבני משפחותיהם, שמהווים, לשיטת הרשות, מודל ומופת לנוער.
הרשות, לפי שרגאי, רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי, או לספר לעולם שהיא בלי. בעוד שבכנסים בינלאומיים הרשות עוטה על עצמה פאסון ותחפושת של יונת שלום, בתוכה פנימה הכוונות אחרות. החינוך אחר. העידוד אחר. רוח הגבית אחרת.
