מאמר המערכת של
הארץ בתאריך 10 ביוני נחתם באלו המילים:
"מדהים הדבר כיצד ממשלת ישראל אינה מפיקה את הלקח ומפנימה את מה שהיה צריך להיות ברור מזמן: הטרור יימשך כל עוד אין אופק של תקווה לעם הפלשתיני. שום צעדים צבאיים לא ימגרו אותו ושום הצהרות רברבניות לא ישימו לו קץ. הדרך היחידה להתמודד עם הטרור היא באמצעות שחרור העם הפלשתיני מהכיבוש. עד אז הוא ימשיך להתנגד בכוח, כמו מרבית העמים בהיסטוריה".
או במילים אחרות: אם רק ניתן אופק של תקווה לפלשתינים, יופסק הטרור. ואני שואלת, אופק של תקווה, כמו בהסכמי אוסלו ב 1993, שהיוו את יריית הפתיחה לגל רצחני שכמותו לא היה אז, של טרור? או שמא, כשהארץ מדבר על אופק של תקווה, הוא מדבר על גל הטרור שאירע לאחר שערפאת סירב להצעת
אהוד ברק בקמפ דיוויד בשנת 2000? או שמא, גל הטרור שהחל מייד לאחר היציאה מרצועת עזה? כיצד הארץ מגיע למסקנה כי פתיחת תהליך מדיני תשים קץ לטרור, כאשר ההיסטוריה הקרובה מספרת סיפור הפוך?
מאמר המערכת מצטט אמרות של שרים וחברי כנסת בקשר ל"יד הקשה" שיש לנקוט אל מול הטרור (של
אביגדור ליברמן, של ישראל כ"ץ,
נפתלי בנט,
מירי רגב), וקובע ש"זה לא הפתרון לטרור". רגע, ומה עם מבצע חומת מגן בשנת 2002, שהביא למיתון הטרור לאחר גל חסר תקדים של שפיכות דמים?
הגם שאין ספק שהפלשתינים זכאים למדינה משלהם, והגם שאין שמץ של ספק כי שתי מדינות לשני עמים הוא הפתרון הראוי ביותר, אני מתקשה להבין את דרך הסקת המסקנות של הארץ, אשר עומדת בסתירה לאירועים מעשרים השנים האחרונות, ואשר כמו נרתמת לאידיאולוגיה של ה
עיתון. היש צורך להזכיר כי טרור היה שם, עוד לפני הכיבוש? עוד לפני הקמת מדינת ישראל? האם להסתה ברשות הפלשינית אין שום תפקיד בטרור הזה? מדהים כיצד עיתון לאנשים חושבים טומן את מוחו החושב באדמה, כשמדובר בפעולה שאמורה להיות כה פשוטה ל"אנשים חשובים": בדיקת עובדות והסקת מסקנות.
