סבך ביורוקרטי בעת רכישת קרקע בנגב

בשנת 1926, בהיותו בן 18, סיים דנין את בית הספר למסחר בירושלים והוזמן על-ידי יהושע חנקין (מראשי "הכשרת הישוב") לעבוד בבאר שבע במשרדי החברה. בעיר פעלה אז טחנת קמח בבעלות משפחות גורדון ושניידרוביץ' (שהוקמה על קרקעות שנרשמו על שמו של נתין עות'מאני בשם אברהם סוכולובסקי) וסביבם התרכזה הקהילה היהודית הקטנה בבאר שבע. אנשיה השתלבו בפעילות המסחרית השוקקת של העיר. החוזים לרכישת קרקע עם מוכרים בדואים נעשו בימי רביעי – ימי השוק, לאחר שמודד הכין תרשים של השטח הנמכר. רק בסופי השבוע שרר שקט בעיר ואפשר היה לשמוע את מנגינות המזרח מהגרמופונים שבבתי הקפה. קדמו לבואו של דנין לאזור - מספר סוחרים ואישים יהודיים שרכשו קרקעות בנגב, באזור עזה וליד רוחמה. ביניהם אביו של דנין, אברהם סוכולובסקי שעליו נאמר כי: הוא "רכש את הדונם הראשון בנגב". באותה שנה סיים דנין לרכוש חלקת קרקע בת 400 דונם בסמוך לבית העלמין הבריטי והיא נרשמה בטאבו ע"ש הכשרת היישוב. דנין למד לעומק את כל הצעדים המנהליים הדרושים לרכישת קרקע, הכיר את הבדואים ומנהגיהם ואף בילה שעות רבות כאורח רצוי באוהלי השיח'ים. רכישת הקרקע הבאה בה היה מעורב – הייתה חלקה בת 18,000 דונם מזרחית לעיר. בשנת 1929, עם המאורעות, הוכרחו היהודים לעזוב את באר שבע. משרדי הכשרת היישוב נסגרו וטחנת הקמח נמכרה בלית ברירה לשכן המוסלמי. במסדרונות הקק"ל פחתה ההתלהבות מהמשך הרכישה בנגב ובמסדרונות משרדיה נשמע המשפט "הנגב לא יברח". בעת שהותו בשנית בתל אביב, השתלב דנין בחיי החברה של העיר. כך למשל, בשנת 1932 השתתף דנין "יפה התואר" (כך דווח על האירוע בעיתון "דבר") בתחרות "מרוץ אופנוע" (עד 5 כוח סוס) שנערכה לאורך כ–35 ק"מ על חופי העיר וזכה במקום השני. בשנת 1934, חזר דנין לנגב ולבאר שבע והמשיך ברכישת אדמות אל-סיר (כיום עמק שרה) עבור משה סמילנסקי שהצליח לגייס קבוצת בעלי הון יהודים בבריטניה. בדרך זו הצליח משה סמילנסקי לרכוש עד לפרוץ המרד הערבי בשנת 1936 כ-100,000 דונם אך נאלץ בהמשך השנים הבאות למכרם לקק"ל ולהכשרת הישוב משום שיהודי בריטניה סירבו לשלם עבור "פרדסים באוויר" ומשום פחדם להגיע לאזור. הבדווים בעיר קיבלו את דנין החוזר במאור פנים ואמרו לו: "מי ששתה פעם אחת את מי באר שבע חייב לחזור אליה". בשנת 1935 התחתן דנין ואשתו שרה עברה להתגורר עמו לבאר שבע. בין באי ביתו היה קצין המחוז הערבי עארף אל עארף, נכבדי העיר וקצינים גבוהים מהשלטון הבריטי בעזה ובבאר-שבע. הבדואים רכשו לו כבוד והבריטים ראו בו בן שיח הוגן עד כדי כך שהוצע לו להתמנות למושל הצבאי של באר-שבע. דנין סירב ביודעו כי בתפקידו לא יוכל לעולם לספק את בני השבטים את אשר הבטיח להם כרוכש קרקע. בשנת 1936, הוכרח דנין בשל החשש לחייו, לעזוב בשנית את העיר. בעת המרד, המשיך דנין ברכישת קרקע על-אף שישב בתל אביב כשהוא נעזר בידידו קצין המחוז עארף אל עארף. נראה שמכוח הידידות ביניהם ובסיוע תשלומים מרובים – מוכן היה קצין המחוז לזרז את השלמת עסקות הקרקע על-אף המצב המתוח. בתקופה שעדיין נע בחופשיות בנגב נהג דנין לבקר את ידידיו הבדואים במאהליהם ולהביא עמו כתשורות למארחים: 2 כבשים, שק אורז, שק סוכר, קפה וסיגריות, מחווה שהתקבל בעין יפה והקל על המשא-ומתן. כשנה לאחר פרוץ המאורעות, הצליח דנין להעביר על שם חברתו כ – 10,000 דונם באזור ביר עסלוג', שיותר מאוחר, הוקם עליה מצפה רביבים. הספר הלבן הבריטי משנת 1939 וחוקי הקרקעות משנת 1940 האיצו את פעולות היישוב לרכישת אדמות הנגב. הקק"ל חזרה לשתף פעולה עם הכשרת היישוב ודנין שב לאזור. בשנת 1942 הורה לו יוסף ויץ, להמשיך לרכוש במהירות את קרקעות הנגב באזור באר שבע ולהתחיל מייד בחרישתן. העימות עם האריסים הבדואים הצפויים להיות מגורשים - התחדד ובשנת 1943 הפסידה הכשרת היישוב במשפט כשנתבעה על-ידי אריסים ממערב הנגב והוכרחה עקב כך לוותר על אחת העסקות. בקק"ל נחרדו מהתוצאה ולחצו על אלטשולר ודנין לסיים במהירות את עסקת קרקעות עסלוג'. התמחותם של השניים בנפתולי החוק אפשרה לסיים את העסקה ללא תביעת בעלות או פיצויים. ביולי 1943, קמה תחנת ניסיונות על קרקעות עסלוג' שנקראה מצפה וכונתה על-ידי גרעין המתיישבים שם בשם תל-צופים ויותר מאוחר רביבים. העובדה שהבדואים לא החזיקו קושאנים ושאדמותיהם לא היו רשומות במשרדי האחוזה (טאבו) בעזה, חייבה את הממשל הבריטי ליצור נהלים מוקפדים לפיקוח על מכירת הקרקעות. במיוחד הכבידו הבריטים את עול הפיקוח על קרקעות שטרם הושלם שם הסקר הקדסטרי. הבקרה הפכה להיות ארוכה ומדוקדקת והתנהלה בפני כמה ערכאות; החל מאמצע שנות השלושים היא לבשה אופי מחייב, כאשר התקנות והתיקונים לחוקי הקרקע נעשו לחוקי קרקע מחייבים.

ההכרח להתמודד עם בקרה מוקפדת זו ולהמשיך ברכישת קרקע מהבדואים על-אף כל הקשיים - הוליד אצל חירם דנין את רעיון יצירת "מנגנון הרכישה". וכך, במהלך עבודתו, פיתח דנין את המנגנון שנקרא "נוהל רכישת קרקע" ושהיה מורכב משישה צעדים – שהאחד נובע מקודמו. נוהל זה עשוי היה לאפשר לכל נציג "מהכשרת היישוב" לפעול בקרב השבטים הבדואים מבלי להסתבך במדרג הבירוקראטי המנדטורי שהעדיף להאט ואף למנוע את מכירת הקרקע של הבדואים ליהודים.

צעד ראשון: סידור החוזים

צעד זה הינו השלב הראשון והחשוב בתהליך. הוא התאפשר לאחר שנוצר הקשר האישי בין דנין לבין השיח'ים ומוכרי הקרקעות. עיקרו בעריכת החוזים בין מוכרי הקרקע לנציגי "הכשרת היישוב". על-מנת לקצר שלב זה בחנו דנין ועוזריו שתי אפשרויות: האחת – התקשרות ישירה בחוזים עם מכובדים בדואים שנהגו לקנות קרקעות בעצמם ולמוסרם לעיבוד לאריסים תוך קבלת שליש מיבולם. כך למשל נהג דנין בעת רכישת קרקעות חזע'לי (עלומים) וקרקעות מדסוס-מדבח(נבטים). אפשרות שנייה – דנין ערך חוזה כללי עם "קבלנים": סוחרים אמידים מעזה וחברון ואף בדואים בעלי רכוש מהאזור. "הקבלנים" התחייבו להמציא לחברה שטחי קרקע בעלי ערך חקלאי ומבלי שיש עליהן תביעות של אריסים. בדרך זו חתם דנין חוזה בשנת 1934 עם מספר שיח'ים על רכישת קרקעותיהם (20-30 אלף דונם) באזור עסלוג' (רביבים). לאחר הצלחה זו פנה דנין לאזור שומם אחר – בקעת ערד. הסיורים לאזור ובדיקת הקרקע היוו סיכון לחייו אך הוא לא נרתע וסמך על מעמדו שטיפח בקרב שבטי הבדואים. ראוי לזכור כי בבקעה זו, בראשית שנות העשרים, היה ניסיון כושל (בשל מחסור במים) של ארגון "השומר" להקים מושבה קטנה. לאחר מאמצים רבים, בשלהי פברואר 1935, ערך דנין חוזה עם שיח' סלימאן בן חליל אבו-רביעה בערבותו של שיח' ג'דוע אל-אסם על שטח של 5000 דונם באל בחירה (ליד תל-ערד).

צעד שני: מדידת השטח

המהנדס זלמן ליף בסיוע מודדים מוסמכים החל במדידת השטח הנמכר ב"דונמים מטריים" ולא כפי שהיה נהוג קודם לכן, על-פי ה"דונם הטורקי". ההפרשים בין 2 קטגוריות אלו הגיעו עיתים עד כמה עשרות מטרים רבועים ומשום כך נחסך כסף רב לחברה. הוכנו מפות קרקע מדויקות שנעזרו בנקודות טריאנגולציות בריטיות. ביצוע המדידה ארך זמן רב, בשל הפרעות שלא נצפו מראש כמו – התנגדות האריסים והבעלים; התנגדות בדואים שהוסתו על-ידי קיצונים לאומנים מעזה ואשר ניסו לפגוע פיסית במודדים ובציוד המדידה; הוויכוחים הרבים שחזרו ושבו בכל מדידה בנוגע לגודלה האמיתי של החלקה וטיבה וזאת במגמה של המוכרים הבדואים למשוך זמן ולהשיג עבורה בסופו של דבר מחיר גבוה יותר. כך למשל ארכה מדידת קרקעות מדסוס-מדבח (נבטים) כ-5 חודשים ובאתר חזע'לי (עלומים) ובקלטה (חצרים) ארכה המדידה 10 חודשים.

צעד שלישי: החתמת המפות

עתה נותר להחתים את הבדואים (המוכרים, "אנשי קש" והקונים) על המפות והכנת המסמכים הנלווים הנדרשים לפני הגשת התיק לאישור בטאבו. שלב זה היה רגיש במיוחד ודנין נזקק למלוא כוחו בשפה הערבית והתמצאותו הרחבה בתחום המשפטי-קרקעי. על כל מפה חייבות היו להתנוסס חתימות השיח'; זקני השבט; השכנים הגובלים עם חלקת הקרקע הנמכרת. זקני השבט נדרשו אף לחתום על מזבאטות (תעודות אישור) שהוצאו על-ידי השיח' כדי לתת תוקף נוסף לעסקה. השגת חתימותיהם ארכה זמן רב משום שהללו דרשו סכום עתק בעבור חתימותיהם – עיתים אף יותר מערך הקרקע הנמכרת. לא פעם נראו בצידי המפה טביעות אצבע – הללו היו שייכות לשכנים שאישרו את גבולותיה. השיח' צריך היה לאשר שהמוכר מחזיק בקרקע 10 שנים ברציפות והוא שילם את כל המיסים הנדרשים בגינה (מס וורקו ועוד). בנוסף, כדי לזרז את השלמת העסקה דאג דנין להוציא תעודות ירושה לבני משפחה שנפטרו כדי לא לעכב את אישורה – פעולה שדרשה משא-ומתן חשאי ותשלום רב.

צעד רביעי: פתיחת התיקים בטאבו

שלב זה ארך כ-4 חודשים והוא דרש תיאום בין פקידים בכירים במשרד הטאבו בירושלים לבין הפקידות הבכירה בעזה. לאחר מאמץ מרוכז, העבירו דנין ועוזריו את מפת השטח למשרד הטאבו בעזה ושם נפתח תיק בעניין מכירת הקרקע. עתה היה על אנשי הכשרת היישוב לדאוג להעביר את התיק למחלקת המדידות ביפו כדי שפקיד המדידה יוכל לצאת לשטח ולהשוות את המפה עם הנתונים הפיסיים. הפקיד היה יוצא לעזה ובאר שבע רק פעם בחודש ותוצאות המדידה הוחזרו למשרד הטאבו לאחר שנבדקו וזאת לצורך גביית מסי המדידה. באותם שבועות ארוכים נצרכו דנין ועוזריו להגן על מוכר הקרקע הבדואי שקיבל איומים על חייו מצד הארגון הלאומני "סנדוק אל אומה"(קופת האומה) או ממפלגת המוסלמים הלאומניים בעזה שהתנגדו בתוקף למכירת קרקע ליהודים.

צעד חמישי: מס הוורקו

במהלך זה נדרש דנין לשלוח את התיק למחלקת מס הוורקו ("מעשר קרקעי"), ולוודא אם אכן רשומות קרקעות אלו בספר המס. עוד היה עליו לסיים את גביית המיסים והחובות המגיעים לממשלה מבעלי הקרקע לפני מכירתה. ובעיקר – לסיים את תביעות האריסים, האמורים להתפנות מהשטח מיד עם אישור העסקה – כלומר לשלם להם את מלוא הסכום שנקבע בחוק. משום כך הועבר התיק למושל מחוז באר-שבע אשר ברר את זכויות האריסים. גם שם השתהה התיק אלא שמומחי הקק"ל הכינו את "שעורי הבית" והתמצאו היטב בפרטי תקנות הפיצויים לאריסים. יתר על כן היה עליהם לעמוד מול מתקפה דיפלומטית מבעלת המנדט שדאגה להפיץ בלונדון את השמועה כי היהודים "מנשלים" את האריסים מקרקעותיהם העלולים להגיע בשל כך לחרפת רעב. ראשי הסוכנות היהודית התגייסו למסע הסברה נגדי ועל סמך הדוח של הכשרת הישוב והקק"ל הפריכו את טענת הנישול. יתר על כן, בהכשרת היישוב (באישור הקק"ל ובהמלצת דנין), הקפידו לשלם כפול ועיתים אף יותר מהפיצויים שנקבעו בחוק לאריסים, גם בשל ההתחשבות בחקלאים הנודדים שנותרו ללא קרקע וגם מתוך רצון למנוע מהם להתלונן או לעכב המכירה באמצעות תביעות לבית המשפט. דרך זו הוכיחה עצמה היטב בנגב וכמעט שלא נרשמו לאורך העשור, תביעות משפטיות-מעכבות מעין אלה במחוז. אך עדיין לא תם מסע הרכישות. מכאן היה על התיק להישלח לפקיד הטאבו בעזה.

צעד שישי: ביקורת פקידי המס

מכאן ואילך יכול היה דנין להצטרף לפקיד הטאבו מעזה ולקצין החקלאות של הממשל בנגב לבדוק יחד עמם האם אכן הקרקע מעובדת. תקנות החוק קבעו כי אם הקרקע מעובדת ברצף של כמה שנים מעמדה הוא "מירי" ולכן ניתנת לרכישה. אם מצאו הפקידים שהקרקע נמצא בבעלות המדינה או שמעמדה הוא "קרקע מאוות" ( כלומר מתה, לא מעובדת) - נפסלה העסקה במקום. לאחר כמה שבועות שוב יצאו הפקידים והפעם הצטרף גם נציג מחלקת הוורקו על-מנת לקבוע סופית את גובה מס הרישום שיושת על הקרקע הנמכרת. בגמר פעולות אלה הוכן דוח מסכם שנשלח לירושלים לאישור סופי. לדוח זה צורפה מפה נוספת, בקנה מידה של 1:5000 ושכללה את כל פריטי הנוף והטבע שהיו בחלקה. רק לאחר שהאישור התקבל מירושלים והתיק נשלח חזרה לעזה – התאפשרה העסקה ורישום הבעלים החדשים – הכשרת היישוב – במשרדי הטאבו. במהלך חודשים אלה דאג דנין לשלם לשיח' ולנציגיו בעסקה וכן לאנשי הביניים (ממשפחת השיח') ששמרו על החלקה מפני השתלטות שבט אחר עליה או מחשש לגרימת נזק לציוד וליבול על-ידי האריסים הזועמים.

בניגוד להערכת ראשי הקק"ל ומומחי הכשרת היישוב, הצליח דנין בסיוע הבנתו העמוקה כיצד יש לנהל משא-ומתן על קרקע עם השכנים ובעזרת הכלים אותם רכש כמו שפה וידע משפטי – לגבש יחידות קרקע לכדי גושים גדולים ולרושמם בטאבו. אורך הרוח שגילה, והכבוד שדילה כלפי הזר והשונה והאחר - אפשרו לדנין לקצר את מהלכי רכישת הקרקעות הנגב הצפוני-מערבי מעבודה שנמשכה בדרך כלל כמה שנים ל – 10 עד 12 חודש בלבד. עבודתם המסורה של דנין, אלטשולר והעוזרים במסגרת חברת "הכשרת היישוב" והקק"ל, הובילה בסופו של דבר לרכישת אלפי דונמים, העברתם בטאבו ומסירתם לקק"ל. על קרקעות אלו (חלקן בבעלות החברות ומאושרות בטאבו-קושאן, חלקן בשלב "ההעברה" וחלקן במעמד "חזקה" בלבד) הוקמו תחנות ניסוי וישובים חדשים: שלושת המצפים ו-11 הנקודות. טבלה: קצב רכישת קרקעות מצטבר בנגב על-ידי "הכשרת היישוב והקק"ל משנת 1925 עד שלהי 1947. א. קרקעות עבור 3 המצפים – (עד- 1943): 7500 דונם ב. קרקעות עבור 11 הנקודות – (עד-1946) 45,000 דונם ג. קרקעות עבור 7 יישובי העיבוי – (עד 1947): 125,750 דונם

• הערה: בטבלה זו לא חושבו הקרקעות שנרכשו באופן פרטי באזור החל מראשית המאה העשרים על שטח של כ-100,200 דונם.

• אשבל ע', שישים שנות הכשרת היישוב, ירושלים תש"ל.

• ברסלבסקי מ', הידעת את הארץ, ארץ הנגב, ב', תל אביב תש"י.

ויץ י', יומני, כרכים א-ד, מסדה רמת-גן, 1964.

• פורת ח', מישימון לארץ נושבת, רכישת קרקעות והתיישבות בנגב, ירושלים 1996.

• קרק ר' (עורכת), גאולת הקרקע בארץ – ישראל, רעיון ומעשה, ירושלים 1990.

• קרק ר', תולדות ההתיישבות החלוצית היהודית בנגב, עד לשנת 1948, (הוצאת אריאל), ירושלים 2002.

• תיק מס. 0834, ארכיון ע"ש טוביהו, אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב.