הרהורים על הסיוע הביטחוני

אודי סגל מקדיש את טורו האחרון במעריב להסכם המתגבש, או שלא מתגבש, או שמתגבש לאיטו, או ‏שמתגבש תוך המתנה לנשיא הבא, בין ישראל לארצות הברית בדבר הסיוע הביטחוני.‏ מעניין כיצד שני פרשנים שונים (אודי סגל, בן כספית וקרולין גליק) צופים באותן עובדות, אך פרשנותן ‏אחרת: מן הטור של קרולין גליק משתמע כי התרגילים המסריחים (לשיטתה) שברק אובמה עוקץ אותנו ‏באמצעותם, הם הם הנקמה של אובמה אשר ישראל כה חרדה ממנה: נקמת הרגע האחרון של ברק אובמה, ‏שכולם מצפים לה על-רקע תמיכתו של בנימין נתניהו במיט רומני בבחירות 2012, שכידוע הוא הצ'ילבה של ‏ברק אובמה, כמו גם על נאומו של נתניהו בקונגרס: בעוד שלשיטת גליק, אובמה מעניש אותנו באמצעות ‏ההסכם הגרוע הזה (משתמע מדבריה), לשיטת סגל, לישראל יש את החוצפה להתייחס אל ההסכם כאל, ‏לדבריו "מתן ומתן" או במילותיו: ‏ ‏"מתן ומתן, ולא משא-ומתן, כי ישראל אינה נותנת דבר בתמורה. יותר מזה: ישראל אפילו לא מבטיחה ‏להיות נאמנה לכל נשיא ולא לתקוף אותו בבוטות. להפך, זה נשמע כמו "אתה תיתן לנו סיוע ואנחנו ניתן לך ‏על הראש מתי שנרצה". ‏ בנקודה הזו, אני חייבת להסכים עם גליק, שגורסת שההסכם לעשור הקרוב הוא לרעתנו, משום שהוא ‏ממוסס מפורר ומנפנף את התעשיה הביטחונית הישראלית, בכך שהוא אוסר על שימוש בכ-25% מן ‏התקציב לצורך רכישת נשק מן התעשיה הביטחונית הישראלית: הדבר, כפי שגורסת גליק בצדק, ימוטט ‏את התעשיה הביטחונית הישראלית, ויגביר את התלות המדינית בארצות הברית כתוצאה מכך: אני לא ‏מסכימה עם פרשנותו של סגל כי זה מתן ומתן. התעשיה הביטחונית האמריקנית מרוויחה. התעשיה ‏הביטחונית הישראלית מפסידה. אבל את ההפסד הזה, כפי שטען בן כספית בטורו, גרם ביבי, שדחה את ‏ההצעה כשהיא הייתה מצוינת, ונתן לה להתקרר ולהידרדר למצבה המביש כיום.‏ סגל גם מספק הסבר מעניין להתעקשות של ביבי שלא לקבל את הסיוע מייד כשהוצע, לאחר חתימת הסכם ‏הגרעין עם אירן: לשיטת סגל, נכון שאז יכול היה להתקבל סיוע רב יותר בתנאים משופרים יותר (לא אלו ‏הגרועים שמצביעה עליהם גליק), אבל, פירוש קבלת הסיוע מייד לאחר חתימת הסכם הגרעין עם אירן, ‏היה, לשיטת ביבי, משדר "חותמת כשרות ישראלית" להסכם, ואת זה, מבחינה עקרונית, כך לשיטת סגל, ‏ביבי לא היה יכול לשאת. ‏ נכון, מסביר סגל, שזה לא רציונאלי מבחינה כספית גרידא למשוך את ה"היעתרות" לסיוע בכמה חודשים, ‏תוך שהתנאים מצד ארצות הברית נהיים קשוחים יותר, מחד-גיסא, אבל מבחינה עקרונית, הוא מסביר, ביבי לא ‏יכול היה להצטייר כמי שנתן חותמת כשרות ישראלית-יהודית להסכם עם אירן. (ממליצה לקרוא את טורו ‏של בן כספית, שנוזף בנתניהו על התעקשות על מה שנתפס בעיני כספית כעקרונות סרק, תוך מכירת ‏האינטרס של ישראל).‏ סגל מסביר שעל אף התנגדותם של משה כחלון, אביגדור ליברמן, ראובן ריבלין ונפלתי בנט למשיכת ‏ההסכם, מתוך תקווה שיתכן שהוא ייחתם עם הנשיא הבא, ביבי חושב שהוא יודע מה שהוא עושה: אבל ‏כאן היא הטעות, לעניות דעתי: נכון, כמו שמסביר סגל, שיתכן שהנשיא הבא יהיה דונאלד טראמפ, ואז, ‏לשיטת סגל, הסיוע יגדל, אבל, מזהיר סגל, שהנשיאה הבאה יכולה להיות הילארי, וזעם הדמוקרטים על ‏נתניהו שמנסה לבחוש להם בקלחת הבחירות כל פעם מחדש (לדוגמה באמצעות תמיכת שלדון אדלסון ‏בטראמפ) יכולה לבוא לידי ביטוי בקיצוץ חד בסיוע. או כמו שאומרת גליק: אנו מדינת חסות. ‏ ובכלל, אולי רצוי להעיר שהגם שטראמפ עושה רעש וצלצולים של פרו ישראל, יש לזכור כי הוא הציע לבטל ‏את הסיוע הביטחוני, ובכלל, הוא דוגל בבדלנות של ארצות הברית, כך שאישית לא הייתי ממליצה לביבי ‏להמתין לטראמפ. טראמפ הוא איש לא צפוי: כשמשתתפים בעצרת שלו היכו מפגינים, טראמפ הבטיח לכסות ‏את העלויות המשפטיות של הסיפור הזה, וחזר בו מכך אחר כך. אין להאמין להבטחה של טראמפ לסיוע ‏ביטחוני מוגדל לישראל. אני מצטרפת לעצה של בן כספית, ביבי צריך לקחת מה שיש עכשיו, כי הוא זה ‏שגרם להצעה להידרדר. ‏