הטור השבועי של
חגי סגל מ"
מקור ראשון" מלא הפעם באי דיוקים, קטנים כגדולים:
את הטור שלו הוא פותח עם השד העדתי, שלטענתו לא קיים: אין "אשכנזים" ו"מזרחיים", לשיטתו, יש "יהודים". השורשים שלנו אינם בפולין, אינם במרוקו. הם בארץ ישראל, ממנה יצאנו להפסקת סיגריה ארוכה בת 2000 שנה. סגל צודק בכך שאין מה להתגעגע לארצות אירופה שרדפו אותנו עד חורמה;
ובכל זאת, חייבים להודות שלאורך הגלות, אשר לשיטת סגל היא חשוכה ודוויה, היו כמה נקודות אור: הייתה סינתזה בין התרבות הגרמנית ליהודית, למשל, שהולידה מנהיגים סוציאליסטים ממוצא יהודי, אמנים, אנשי רוח, סופרים, מדענים (פרויד, איינשטיין, ועוד); יצירתם ועשייתם של כל אלו הייתה תוצר של הסינתזה בין התרבות היהודית לתרבות האירופית. בכלל, גם התנועה הציונית לא הייתה אלא תוצר של השפעת התנועות הלאומיות האירופיות. אז לא, לא ניתן להמשיל את הרצון להתחבר ל"שורשים" כגעגוע למתקן עינויים. זה שטחי מידי.
אחר כך סגל עובר לרב איל קרים. הוא כותב:
"שיחת הבירור שאליה זומן קרים אצל ראש אכ"א הייתה מעשה מביך. היא תוזמנה במהירות שיא אחרי הפרסום השקרי והמטומטם בעיתונות, כאילו הרב אכן התיר מעשי אונס בשעת מלחמה. גם העיסוק שלה במה שהוא אמר על שירות בנות בצבא, או לא אמר, היה מביך. בסוף הרמטכ"ל הציל את צה"ל מתאונה תרבותית קשה ואישר את המינוי, אך לא לפני שגבה מהרבצ"ר המיועד הבעת צער מאולצת על התבטאויות עבר לגיטימיות שלו. הנחת היסוד הסמויה שלה אמרה שרבנים צבאיים אמורים לעשות שקר בנפשם, להכפיף את עשרת הדברות למשנה החילונית ואף להסתיר מפקודיהם את העמדה התורנית המקורית בשאלות אקטואליות".
כמה הערות לסגל:
א. קראתי את התשובה שנתן קרים לשואל בנושא לאונס במלחמה. מתשובתו עולה כי הוא מצדד בכך. זה מצורף כאן, שחור על גבי לבן.
ב. במדינת חוק דמוקרטית התורה אינה מעל החוק. היא כפופה לו. מה גם שקשה להבין כיצד חוקים שהיו יפים לשעתם, יכולים להיות תקפים או רלוונטיים בחלוף 2000 שנה.
סגל מסיים את הסאגה הזו במילים: "אפילו
שלי יחימוביץ' ו
ציפי לבני מנועות. לשעה קלה היה דמה השבוע כי הן שכחו שלא רק אשת אויב אסור לאנוס, גם רבנים צבאיים אסור". אוקי, בסדר. הרבצ"ר נאנס אידיאולוגית. ממש מרשים. ליבי ליבי. אני כבר מתקשרת למשטרה.
החלק השלישי בטורו של סגל מוקדש לשמחה לאיד לעיתונות השמאל, שכמעט חגגה כאשר חשבה שביבי (
בנימין נתניהו) מסובך עד מעל לראשו בפרשיות, שהתגלו כעורבא פרח, וכנראה ביבי לא הולך הביתה, למרות הכל ולמגינת ליבו של השמאל.
בחלק הרביעי של הטור הוא חוזר לסורו ולאי דיוקים: הוא מציין בשמחה כי חוקת המפלגה הרפובליקנית אינה מכירה במדינה פלשתינית ופניה ימינה. המסקנה שלו היא - שכשמדינת ישראל הולכת ימינה, העולם זז איתה ימינה. אז כמה הערות:
א. מן הטור של קרולין גליק ב
מעריב מן השבוע שעבר עולה דווקא שהמפלגה הרפובליקנית פונה שמאלה, לפחות ככל שהדבר נוגע לסכסוך הישראלי פלשתיני.
ב. ככל שישראל הולכת ימינה, העולם פוסע איתה ימינה??? דהה? האם זה טנגו עם צעדי ריקוד מתואמים? המציאות עלולה לטפוח על פנינו, ואם לא נגיע להסדר מדיני, זה יכפה עלינו הר וגיגית במיטת הסדום של מועצת הביטחון.
ג. שמאל, ימין, זה פסה. המפלגה הרפובליקנית בראשות טראמפ, ליצן שגזענים לבנים כגון דיוויד דיוק מריעים לו, תומכת בבדלנות, מהסוג הגזעני ביותר של שנות השלושים והארבעים, תחת הסיסמה America first. כך שאם טראמפ יבחר, חס וחלילה, הוא לא ישים קצוץ על ישראל כפי שהוא לא ישים קצוץ על-אף מדינה שאינה ארצות הברית. למה? כי הוא בדלן. וסגל עוד יתגעגע לתשומת הלב של המפלגה הרפובליקנית לישראל, בימים ה"שמאלנים" שלה (
ג'ורג' בוש הבן שהכיר על הנייר בשתי מדינות אך הסכים בקריצה להתנחלויות). לפחות כשהמפלגה הרפובליקנית נוקטת עמדה כלשהי כלפינו, אנו במרכז תשומת הלב;
אבל בעידן הבדלני של טראמפ אמריקה לא תראה אותנו ממטר, כמו שלא תראה אף אחד. זו הבדלנות. בפעם האחרונה שרוח הבדלנות שלטה בארצות הברית, השואה עברה לה כמו כלום מתחת לאף, והם לא הוציאו את הראש מהתחת עבורנו (ונזכרו לעשות זאת רק אחרי פרל הרבור, וכמובן לא עבורנו).
אבל העובדות לא יבלבלו את סגל, אשר "שולף" מן הארכיון ההיסטורי פיסת מידע אשר תומכת בעמדתו: "ספר החוקים האמריקני עדיין מכיל חוק שהתקבל ב-30 ביוני 1922, ולפיו ארץ ישראל המערבית מיועדת אך ורק לבית לאומי ליהודים. שני בתי הקונגרס אימצו אותו אז פה אחד והנשיא וורן הרדינג חתם עליו. הוא לא היה חובב ציון גדול, אך זאת הייתה האופנה בימיו. לאחרונה יש כמה סימנים מעודדים שהיא שובה נוטה לטובתנו".
אויש נו באמת. האם חברות במחתרת היהודית משבשבת את הדעת? בואו נזכיר לסגל כמה עובדות לא מרנינות בקשר ליחס של ארצות הברית ליהודים בשנות העשרים, השלושים והארבעים:
בשנים האלו האנטישמיות הייתה בשיא. יהודים פחדו להתבלט, וכשהגיעו הידיעות על השמדה מאירופה, יהודים, אשר חשו כי מעמדם בארצות שביר וכי הם חשופים לאנטישמיות, חששו לגייס את תמיכת הממשל האמריקני להתגייסות למלחמה, מה שהיה יכול לצמצם ולו במשהו, את ממדי השואה. האם יש צורך להזכיר את התנגדות האמריקנים לקלוט פליטים יהודיים, גם בתקופת השואה???
וכן, בנוסף, הממשל האמריקני לא היה פרו המפעל הציוני, בתקופת מלחמת השחרור היה צריך להבריח נשק, כי ארצות הברית לא איפשרה מכירה גלויה של נשק בגלוי למדינה שבדרך: טרומן תמך בחצי פה במדינת היהודים, ורק לאחר מלחמת ששת הימים, החלה הברית בין ישראל לארצות הברית.
אבל הברית הזו בדרך להתפוגג, ואנו בדרך לרגרסיה: אם הילארי תהא נשיאה, כוחם של תומכי
ברני סנדרס במפלגה הדמוקרטית יטו אותה שמאלה (הם כבר ניסחו את החלק הישראלי-פלתשיני במצע המפלגה); אבל אי-אפשר להאשים בכך אך ורק את ברני סנדרס וחבורתו הפרו-פלשתינית: מספרים שהילארי ביקשה לתלוש את שערות ראשה אחרי כל מפגש עם ביבי, שהיה מתיש ומורט עצבים עבורה;
אם טראמפ יהא נשיא, חס ושלום, הוא ינקוט מדיניות בדלנית, ישקול ברצינות לעצור את הסיוע לישראל (הוא רמז על כך), והבדלנות שלו תזכה לקריאות עידוד מכיוון היציע הגזעני של דיוויד דיוק ודומיו.
ושאיש לא ישלוף את הנאום הפרו ישראלי של טראמפ בוועידת איפאק, הנאום שהחתן היהודי הכתיב לו: טראמפ הוא שקרן פתולוגי שנוטה שלא לקיים הבטחות:
לאחר שבעצרות שלו - תומכיו תקפו מפגינים מן המחנה הנגדי, הוא הבטיח לשלם את הוצאות המשפט של התוקפים, בשידור ישיר; זה לא מנע ממנו להתכחש להבטחה ולטעון שמעולם לא הבטיח זאת: אז מי בדיוק יאמין לנאום פרו ישראלי של הבדלן נתמך הגזענים הזה?
