טבעו של האדם לקוות לטוב, להאמין בתקווה, להיות אופטימי. גם מנהיגים, פוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל הם בני אדם, שנוהגים לייצר ולשווק אופטימיות גם כאשר המצב מייאש. ואולם כאשר האופטימיות היא מגויסת ובמידה רבה לא ריאלית, היא עשויה להוביל לטראומה לאומית של יאוש הרסני. אינפוזיה מלאכותית של אופטימיות הופכת לאילוזיה הרסנית.
כל אלה הממשיכים להאמין ולקדם את פתרון הבעיה הפלשתינית, באמצעות נוסחת "2 מדינות ל 2 עמים", משוכנעים שאמנם זה גם אפשרי וגם הכרחי. אנשים אלה ממשיכים בניסיונות לשווק את "הצהרת בלפור" הישראלית למען הקמת מדינת פלשתין עצמאית בידיעה שאין לכך סיכוי.
המשווקים של "הצהרת בלפור" ישראלית לטובת פלשתין עצמאית
הגעגועים לשקט, לשלום ולקץ הסכסוך עם הפלשתינים, מובילים רבים בתוכנו להאמין שאפשר וצריך להמשיך לשווק "הצהרת בלפור" ישראלית לטובת הקמת פלשתין עצמאית. רבים מקרב הפוליטיקאים והאזרחים המודאגים בתוכנו נאחזים בכל רעיון ובכל תוכנית שלום. מנהיגי השמאל דוגלים במדיניות של "חזון ותקווה" ומתנגדים ל"מדיניות ההפחדה" של נתניהו לטענתם. ואולם יש להודות ולומר שמדובר בהפחדות שיש להן בסיס והן אינן מנותקות מהמציאות שמסביבנו.
על-רקע זה ארבעה חברי כנסת של מפלגת העבודה העלו תוכניות שלום אישיות. המדובר בחברי הכנסת חיליק בר. בוז'י הרצוג. עמר ברלב.
אראל מרגלית. תוכניות שלום אלה סיכוייהם להתקבל ע"י הפלשתינים שואפים לאפס. לאור המציאות המתחוללת במזרח התיכון, המצוי במלחמת כולם בכולם שיש לה השפעה גורפת גם על החברה הפלשתינית המפולגת והמתפוררת. אין שום סיכויי להאמין באפשרות של הקמת מדינה פלשתינית.
הסרבנות הפלשתינית איננה טקטית אלא אסטרטגית
כל הצעות הפשרות והויתורים מרחיקי הלכת שהוצעו לפלשתינים בכל הועידות ובכל המשאים והמתנים בעבר ע"י
אהוד ברק.
אהוד אולמרט.
ציפי לבני. פרופ' שלמה בן עמי.
שמעון פרס.
יוסי ביילין. נדחו על ידם! הלקסיקון הפלשתיני דחה את כל תוכניות הפשרות מאז הצהרת בלפור ועד ימינו. הם אמרו "לא" לכל תוכניות השלום. עובדה מוצקה. לפלשתינים יש רק תוכנית שלום אחת בלבד -
שלום תמורת זכות השיבה!.
צריך להשלים בשלב זה שלא ניתן להגיע לפתרון ולהסכם כולל שיוביל לשלום, לביטחון, לקץ הסכסוך, למדינה פלשתינית בגבולות מוסכמים. המקסימום שישראל מוכנה לוותר הוא אפילו לא המינימום שהפלשתינים מוכנים לקבל. עבור השמאל הפתרון של "'2 מדינות ל-2 עמים" הוא פתרון של פשרה הוגנת. עבור הפלשתינים זהו "פתרון" של כניעה והשפלה.
האמנם יש חלופה אלטרנטיבית למדינה הפלשתינית?
בקרב כמה מומחים למתרחש בצמרת הרשות הפלשתינית, קיימת סברה שלפיה אבו מאזן ותומכיו הגיעו למסקנה שבשתיקה שאין להם יכולת ואין להם רצון לקחת על עצמם אחריות להקמתה של מדינה, עם כל מה שהדבר יחייב אותם להסכים על ויתורים לישראל, ויכולת עמידה מול לחצים פנימיים מצד האוכלוסייה ובראשם החמאס.
מסתבר שהם מעדיפים להמשיך במצב הקיים בלית ברירה שמשמעותו להיות קורבן נצחי בגלל הכיבוש הישראלי. מצב שמעניק להם תמיכה מדינית וכספית מתמדת, מצד מדינות וארגונים בינלאומיים, שמאפשרים להם המשך שליטה תוך המשך המאבק המדיני נגד ישראל.
המצב הזה מעניק להם יתרונות. צה"ל מבטיח לרשות ביטחון מפני השתלטות חמאסית. ישראל מספקת לרשות תנאי קיום חיוניים לאוכלוסייה כמו חשמל. מים. רפואה ופרנסה לעשרות אלפים.
אבו-מאזן והרשות הפלשתינית מוכרים ומתקבלים בעולם כנציגי מדינה. לרשות יש נציגויות דיפלומטיות ברחבי העולם. הם חברים מוכרים בארגונים בינלאומיים רבים. אבו מאזן משייט בעולם ומתקבל בכבוד כנשיא מדינה למרות שאין מדינה. הכבוד והגאווה הפלשתינית באה על סיפוקה בהנפת הדגל של "המדינה" הפלשתינית מעל בניין האומות המאוחדות.
מציאות זו מעניקה לפלשתינים ליהנות מכל העולמות. גם להיות מוכרת בעולם "כמדינה". גם להיות קורבן נצחי. גם לא לקחת אחריות ותמיד רק להאשים את ישראל בכל כישלונותיהם.
מסקנות
- כל עוד לפלשתינים יש תביעה אולטימטיבית בלתי מתפשרת לזכות השיבה ולנסיגה לגבולות 67, אין שום סיכויי לפתרון!.
- כל עוד החמאס שולט על מחצית האוכלוסייה הפלשתינית ומתנגד לכל פשרה ולכל הסכם, אין שום סיכויי לפתרון!.
- כל עוד האיסלאם הקיצוני השולט במרחב המזרח תיכוני, וגורר אחריו גם את הרחוב הפלשתיני, אין שום סיכויי לפתרון!.
רוב אזרחי ומנהיגי ישראל אינם שוללים הקמתה של ישות פלשתינית מפורזת, כשייווצרו התנאים האזוריים והמקומיים, כאשר הם יסכימו לוותר על תנאיהם לזכות השיבה ולנסיגה לגבולות 67, כדי להגיע לקץ הסכסוך ולקץ התביעות.
מתוקף הבנת הריאליה, שבשלב זה לא ניתן להגיע להסכם שלום כולל, האפשרות היחידה שנותרה היא לחתור להסכם ביניים מורחב.
