הכרתי אותו ראשונה כאשר כיהן ברבנות במרסיי. צעיר. דינאמי. כריזמתי. הקהילה זיהתה בו אבק כוכבים. היה מטובי הנואמים בשפה הצרפתית שקלחה אלגנטית, עשירת דימויים, מפיו שהפיק מרגליות גם בעברית צחה בהגייה הישראלית ובמבטאה, בוטח, נינוח בציבור בעיקר במרחב המדרשי אבל מפגין בקיאות הלכתית פוסקת בענייני השעה והמקום. הייתי אני אז, בחצי שנות השמונים של המאה העשרים חבר ההנהלה הציונית והנהלת הסוה"י, ראש המחלקה לחינוך תורני בגולה ועשיתי ימים עחדים במרסיי בקהילה היהודית ובמערכת בתי הספר שידעו תנופה. ראשי הקהל אמרו לי כי הרוח שהפיחה בהם את ההחלטה להעשיר עתידם היהודי בהשקעה נדיבה בחינוך נשבה מביתו של הרב סיטרוק. שמעתיו דורש ונפעמתי. מכוחו הרענן. מן הצמא בו שתו את דבריו. מן הפשטות של חזונו. חינוך. חינוך, חינוך נחוש בדביקות למקורות, חנוך מעז לטבול בערכי התרבות הצרפתית האוניברסאליים, חינוך לחיים בצרפת כדי להציב בה ציונים לשיבת ציון. הוא לא היה ציוני במובן ההתארגנותי, אולם ציוני בכל רמ"ח במובן הערכי. אני זוכר איך תבע לקנות מוצרים ישראלים בשנת השמיטה שאסרה על-פי אופקי עולמו ההלכתי צריכת גידולי קרקע מישראל שהותרו על-פי היתר מכירה, ולא חשש ממבקרים שזיהו בתביעתו סטייה מן החרדיות ולא חדל להדגיש ברבים כי קיום ישראל בחומר היא מצוות קיום ישראל ברוח.
כשנקרא לכהן כרבה הראשי של צרפת עקר לפריז, והייתה לי זכות להיפגש עימו כמה וכמה פעמים ולדון עימו על ציפיותיי כי יעשה במדינה כולה מה שעשה בעירו מרסיי. הוא הגדיל לעשות. כל יום יותר. לא רק בצרפת. באירופה כולה. היה באיש קסם מפוענח. לא מיסטיקה. לא התעלויות שמעל לשיח המעשי בתכנון הקמת מרכזי חינוך יהודיים בפרברי העיר שהלכו ונהיו צפופים יותר ויותר באוכלוסייה יהודית מתרחבת. הוא רצה בכל ליבו לנווט אל תוך בתי הספר את דוברות המטענים הציוניים והגדיר אותם כיהודיים טהורים.
העולם הגדול
אני זוכר ישיבת הנהלה בירושלים. שמחה דיניץ עליו השלום דיווח כיושב-ראש ההנהלה הציונית על ביקורו בצרפת ועל פגישה שהוסדרה עוד בטרם יבא לעיר עם הרב הראשי. "האיש" סיפר שמחה וקולו לא הסווה את אכזבתו או אפילו את תחושות עלבונו, "ישב במשך כל הפגישה ולא אמר ולו מילה. דיברתי. אני חושב שהוא הקשיב. אבל לא דיבר. אמרו לי כי הרב הוא ציוני ברוחו. אפילו מגדולי הציונים ברוחו. והוא שותק. עוזרו אמר לי כי הרב בתענית דיבור. אתם מבינים. הוא יושב מול יושב-ראש ההנהלה הציונית העולמית והוא בתענית דיבור. זה סדר העדפותיו..."! . שמחה ראה אותי מחייך ושאל כעוס, " מה אתה מחייך". " אינני יודע אם אני מחייך", אמרתי לו, "אבל אם אתה מבחין בי שאני מחייך אפשר אתה מבחין בי שאני תוהה לתוכי על שאיש בשיעור קומתך, בפריסה המרשימה של מוטות כנפיך הציוניים והיהודיים, בארץ ובעולם הגדול, לא הוכן מימיו להוקיר באיש הדת היהודי את אמונתו השורשית במסורות שיצרו את תענית הדיבור ואת דבקותו בכל רמ"ח אבריו בשליחות של חיזוק מדינת ישראלית המודרנית התוססת כשליחות רבנית שלו. אמרת לנו שמחה ",הוספתי, "כי התרשמת שהוא מקשיב. אין לי ספק. אדם בתענית דיבור שאינו מפסיק את תעניתו ומקשיב ליושב-ראש ההנהלה הציונית, דובר אליו בהקשבתו". ספק אם שמחה קיבל. אם חברי ההנהלה קיבלו. קצתם אולי.
לא סיפרתי דבר על כך לרב סיטרוק, אולם הוא עצמו אמר לי סמוך לאותו אירוע צנוע, כי הוא מבקש ממני לומר לשמחה דיניץ, כי הוא כיבד אותו כבוד גדול והיה בטוח ועודנו בטוח כי איש כמוהו יורד לעומק המחויבות לתענית שאדם שקיבל על עצמו ומכבד אותה, ואילו לא היה חושב ששמחה מבין זאת ברוח זאת, היה מפסיק תעניתו לשעה לבל ייחשב כמי שחלילה פוגע
סדרת מפגשים
בגדול בישראל. סיפרתי על כך לשמחה דיניץ. "לכבוד יהיה לי להיפגש עם הרב מחדש. לעשות תיקון..."!הם נפגשו בירושלים. שניהם דיברו.
בריאותו של הרב סיטרוק הוכתה מכה אנושה כשלקה באירוע מוחי. הפגיעה הקשה אף יותר מן הפגיעה בתפקודו המוטורי הייתה הפגיעה בכושר הדיבור שלו. טובי המומחים בצרפת נקראו להביא לו מזור. תועלתם הייתה פחות מחלקית. הפרופסור ראובן פויירשטיין נוחו עדן, שמע מירושלים על האסון שפקד את הרב שהלך והעצים עם כל יום בו לא הצליחו הרופאים להשיב לו את הדיבור הקוהרנטי. פויירשטיין הציע את עזרתו. אחר סידרה אינטנסיבית של מפגשים בירושלים בה הייתה לו לרב סיטרוק דירה, ובפריז, חולל פויירשטיין פלאות. הרב סיטרוק דיבר. הוא לא שב כמובן לשטף הנהדר של דיבורו החד-פעמי אולם הוא היטיב לתת שיעורים בביתו, לנהל שיחות בבית הכנסת ובבתי המדרש. באותם ימים, עשיתי כיועצו לענייני הקמת קרן למורשת פויירשטיין, בארץ, באירופה, גם בצרפת. עמדנו להציע לממשלת צרפת שהתמודדה עם קשיים גדולים שמציאות ההגירה העמיסה על בתי הספר תוכנית על-פי שיטת פויירשטיין. תלמידים באלפים, בעשרות אלפים, נשרו ממערכת החינוך לתוך חיי המצוקה שאיימה להתפרק לעבריינות בשכונות המהדרים . שיטת פויירשטיין שהצליחה בארצות רבות בעולם יכולה הייתה לסייע לממשלת צרפת. שוחחנו על כך עם הרב סיטרוק.
או אז נתגלה לנו כי הרב סיטרוק נפגש אחת לחודש עם הנשיא
ז'ק שיראק לשיחה בה, פורמלית, מבקש הנשיא להתעדכן על האקלים השורר בקרב הציבור היהודי בצרפת, אך יותר אולי מזה, בה התענג על שיחה עם איש רוח, רחב דעת, יהודי עד לכל שיעור המעמקים, ואוניברסליסט בה בשעה. גם בימי תהליך השיקום של הרב נועדו השניים מדי חודש. "צרפת היא ביורוקרטיה ופקידוקרטיה", אמר לנו הרב. "אתם תדונו באין ספור ישיבות עם שלטונות החינוך של מהממשלה, תגישו תצהירים, תיקראו לישיבות משנה ועד שתיענו לכאן או לכאן 'תצא רוחו ישוב לאדמתו'. אבל צרפת היא גם מדינה נשיאותית. אם שראק יקנה את התוכנית - צרפת תקנה אותה. אם יקנה אותה יהיה זה קידוש השם. קידוש השם כי תעשרו לילדים שהאומללות אורבת להם בדמות מלאכי חבלת הפשע. קידוש השם כי תעשו מהם אזרחים מועילים. וקידוש השם גדול כי חכם יהודי ישראלי יהיה הבעל מחבר של ספר הישועה מהגדולה הזאת".
סיטרוק דיבר עוד באותו שבוע עם הנשיא. היינו בלונדון בעשייה בעבור מכוני פויירשטיין באנגליה כשהודיעו לנו כי הנשיא יקבל אותנו ביום הראשון בארמון האליזה בעקבות הפנייה של הרב סיטרוק.
לא זה המקום ולא זאת השעה לספר איך נסענו נסיעה מבוהלת ברכבת המהירה שחצתה את התעלה במנהרה והגענו כסמוך מדי לשעה היעודה לפגישה שהוקצבו לה תשעים דקות וסוף דבר ארכה למעלה מן הזמן שנקצב, ולא איך התנהלה השיחה, ומה הקיפה ומה היה מוצאה. ראוי לספר על כך לחוד. בשורות אלה, אני כותב על הרב סיטרוק, לא על ג'ק שיראק. ענק רוח. איש מעשה. גאון מבריק. ענו. אמיץ. מאמין גדול. אביר המאבק בעזרת השם תמיד, בחזיתות הכלל ובחזית האישית. נפל גיבור בישראל.
