פסק-דינם של שלושת שופטי בית-הדין הצבאי, בראשותה של נשיאת בית-דין צבאי זה, אלוף משנה, מאיה הלר, הנקרא על-ידה, בפומבי עובר לכתיבת שורות אלה, בעניינו של החייל, אלאור אזריה, בו מתייחסת היא,
באופן נרחב, חד-משמעי ומקיף ביותר, להשפעתם של כלי התקשורת על הליכים משפטיים, תלויים ועומדים תוך שהיא מדגישה, בפסק-דינה כי אין מקום שבתי-המשפט ובתי-הדין יושפעו מכלי התקשורת, בבואם לחרוץ דינו של נאשם, שכתב-אישום בעניינו הוגש ומונח בפניהם, מוכיח ומאשר - כמאה עדים! - כי קיימת זיכה הדוקה בין כלי התקשורת לבין מערכת השפיטה, הגם שמערכת השפיטה מתעקשת - חוזרת ומתעקשת כי אין כל השפעה וכי אין כל מקום להשפעה של כלי התקשורת על מלאכת השפיטה.
התפתחותם המואצת והנרחבת של כלי התקשורת המודפסים והמשודרים, כאחת - בייחוד בעידן האינטרנט, על כלל גורמי המשנה, הקשורים ומהווים חלק בלתי נפרד הימנו, העושים שימוש בו דוגמת פייסבוק, טוויטר ורשתות חברתיות אחרות - אינה יכולה לאפשר עוד, למערכת השפיטה, לנהוג כאילו היא חיה, בתוך עולם משלה,
במנותק, ל-ח-ל-ו-ט-י-ן, מכלי תקשורת אלה.
הימים התמימים של קודם פרוץ האינטרנט לחיינו אנו, בהם יכול היה שופט של בית משפט העליון (לימים, מי שכיהן כמשנה לנשיא בית משפט העליון,
חיים כהן) לכתוב בפסק-דין, בעניינו של עותר שהגיש עתירה לבג"ץ -
תוך שהוא ניהל מלחמה ציבורית ענפה בכלי התקשורת, בארץ ובחו"ל ואף בכלי התקשורת, היחיד והבולט, שהיה בנמצא אז הלא היא הטלוויזיה כי מי שהוגשמה עתירה לבג"ץ והעניין תלוי ועומד בפניו, להכרעה שיפוטית הרי יש בפנייה אל כלי התקשרות ובגיוס דעת הקהל, משום בזיון בית המשפט,
חלפו - עברו להם, זה מכבר!
מי שקורא את פסק-הדין של השופט חיים כהן בעתירה של מוחמד סעיד בורקאן שעתר נגד הוראת החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה, בירושלים, בע"מ - בחוזי החכירה שניסחה היא - לפיהן תוצענה דירות לציבור, אך ורק לאזרחי ישראל ולעולים חדשים, בו נכתבו דברים, לפיהם עותר הבא לבקש סעד מבג"ץ, חייב לגזור שתיקה על עצמו מחוץ לכתלי בית המשפט, שמא תתפרש פנייתו אל כלי התקשורת, כהבעת אי-אמון בבית המשפט, אם באשר התייאש מראש מנכונותו או יכולתו של בית המשפט לעזור לו ואם כסבור הוא, שעשוי בית המשפט להתרשם מפרסומים בעיתונים או מדעת הקהל, מזכירים לנו מי שמתעקש לנהוג בכרכרה בשדרות לקסינגטון העמוסה, שבניו-יורק, המיועדות לכלי רכב מנועיים, בה עושים שימוש, דבר שבשגרה, המוניות הצהובות-כתומות של העיר, ניו-יורק.
במאה ה-21, לא ניתן עוד לנתק כלי התקשורת ממערכת המשפט ושני גורמים אלה קשורים, בקשר גורדי הדוק, זה לזה. לא ישכנע אותנו איש - ואף לא תשכנע אותנו כל אישה - כי שופטי ושופטות בתי-המשפט ובתי-הדין, אינם קוראים עיתונים, אינם צופים בטלוויזיה ואינם עושים שימוש, יומיומי ותכוף באינטרנט וברשתות החברתיות, הפועלות במסגרתו.
לא אחת, מתפרסמות - בכלי התקשורת, כמובן - תלונות של שופטים, המועלות באמצעות הנהלת בתי-המשפט
בעיקר של שופטי ושופטות בתי-המשפט למשפחה כי הם מהווים מטרה לשיסוי והשתלחות אישית נגדם, בכלי התקשורת. הגיעו דברים כדי כך, שהיועץ המשפטי לממשלה נתבקש, בידי הנהלת בתי-המשפט ומערכת המשפט, למצוא פתרון משפטי וחוקי, למניעת פרסומים בוטים אלה, באינטרנט.
הקשר ההדוק והמתבקש, בין כלי התקשורת לבין השופטים והשופטות, היושבים אלי מדין, בבתי-המשפט ובבתי-הדין השונים,
משפיע, גם משפיע על חשיבתם, כמו-גם על אופן, דרך וצורת התנהלותם. השאלה הנשאלת הינה, עד כמה מצליחים שופטים ושופטות אלה, לנתק עצמם מההשפעה העצומה, הדורסנית והבלתי פוסקת של כלי התקשורת, על דעת הקהל - ראש וראשונה, עליהם עצמם.
אין בכוונתנו, ברשימתנו זו, לנקוט עמדה, אם לכאן ואם לכאן. עם זאת, שעה שתקראו היום, בתקופתנו אנו, בתקופת המאה ה-21 - במשפטים בסגנון:
"אין אנו מושפעים, מכלי התקשורת" או בסגנון: "התקשורת אינה משפיעה עלינו, כלל וכלל, בכתיבת פסק-דיננו", הרי מוזמנים אתם, לקרוא משפטים אלה, בהסתייגות ובעירבון מוגבל.
כיום לא ניתן עוד לטעון בכל הכבוד הראוי כי כלי התקשורת אינם משפיעים על שופטים ושופטות, בבתי-משפט ובבתי-דין, בבואם לכתוב פסק דינם, בייחוד בתיקים מתוקשרים. השאלה הנשאלת הינה, עד כמה מושפעים שופטים ושופטות, בבתי-משפט ובבתי-דין, מכלי התקשורת, בבואם לחרוץ דין, בתיקים פליליים ובכתיבת פסקי-הדין שלהם, בכלל.
