עיון בנתוני הלמ"ס מצביעים בין השאר על העובדה כי המוביליות המשמעותית ביותר בישראל היא בקרב החרדים. בתוך כך הם גם מגדירים הגדרה חדשה את המונח שנכנס למילון הישראלי בשעתו, "איכות חיים". במונח הזה דרו יחדיו הרצון להתרחק ממרכזי זיהום אורבני, להתקרב למרחבי נוף, להתרחק ממגורים צפופים בחסות ועדי בית ומצוקות לחיות מחמד - ולעבור למגורי רווחה, רצוי גינה, שלט "זהירות-כלב בחצר, חינוך, חנייה בטוחה, קהילה.
המונח היה כולו ארצי, פונקציונלי, אינדיבידואלי, נינוח, שואף לנורמליות חומרית או חומרנית ותועלתנית. המוביליות החרדית, משנה את המונח. "איכות חיים" היא מגורים - גם צפופים - במרחב המוגן ממרחבים הפרוצים לכל רוח. ה'יחד' המבטיח "צביון חיים" הוא ה'יחד' המבטיח "איכות חיים". הרחוב בו עולים ויורדים אנשים ונשים שמלבושיהם לא שונו מימים, בו לא יהיו שלטי חוצות מצודדים למראה, מפתים לצאת לקירקסאות ולתאטראות, שלשונן חילונית עד זרה, ושאין לראות בו רכב בשבתות לבד מאמבולנס המסיע יולדת, מגדיר את משמע המונח "איכות חיים".
צרף לזה גם את המוביליות של המודרנה הדתית המתבדלת כ"ציונות דתית" על מגוון הטמפרטורות שלה, התופסת "איכות חיים" בשתי המשמעויות, הנושנה הכפרית- קהילתית- אידיאולוגית וזו שתיארתי האורבאנית-הדתית חרדית, ותמצא כי העם בישראל נע כל אחד אל מחנהו וכל אחד אל דגלו במדים המציינים אותו. יותר ויותר אנשים ונשים בישראל מזוהים על-פי מקום מגוריהם. מקום הישוב נבחר - או אפילו נוצר - כדי לאפשר התכנסות על-פי מאפייני יהדותך, על-פי דרישות החינוך שאתה דורש - בלב שלם, עם ליבה או בלעדיה - לילדיך, על-פי מלבושי הרעיות בעיקר אך גם על-פי דגמי הלבוש של גברים הנעים משחור לתכלת, מחליפות לחולצות פתוחות, ממגבעות וכיפות שחורות למגוון סרוגות המכסות ראשים פרועי שיער כיסוי למהדרין ועד לפסבדו כיסוי, על-פי גבולות תרבותך - הצרים או הפתוחים לרווחה או עד לפרוצים.
אם יש ישראליות, היא במאמרים אקדמאים או פובליציסטים ואליטיסטיים שאינם נקראים אלא על-ידי מעיינים חמורי סבר. ברחובות ישראל אין. העם הזה נע ונד אל מכלאותיו.
הנס הוא שלמרות התמונה שציירתי על-פי הכלל שהאמת ניכרת מגוזמאותיה יותר מאשר מתמציתה, ישראל נשארת ישראל שסביבותיה מחד ועומק סיבת היותה מאידך-גיסא, מהדקים אותה לתוך מהות אחת.
ועם זאת, צריך להתפלל....
