"פרשיות נוסח עמונה" (להלן: גירוש אזרחים ישראלים מבתיהם על-רקע אידיאולוגי-משפטני) נחלקות לשתי קבוצות מרכזיות:
קבוצה א' היא תולדה של החלטות פוליטיות או מדיניות, שנועדו במוצהר להשיג תוצאות מדיניות או אסטרטגיות לטווח ארוך. על קבוצה זו נמנים פינוי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצרים, פינוי שטחים בערבה על-רקע הסכם השלום עם ירדן ופינוי רצועת עזה וצפון השומרון כ"הבטחה" של רה"מ שרון לחיים טובים יותר לאזרחים בעוטף עזה ואיו"ש.
קבוצה ב' היא תולדה של קשר אסטרטגי פוליטי-משפטי, בחסות הצהרות כוזבות או חד-צדדיות כאלה ואחרות, לצמצם את ההתיישבות היהודית באיו"ש. יסוד כוונה זו הוא אידיאולוגי-אוטופי טהור ומופשט, שמקורותיו האמיתיים לרוב סמויים מהעין.
בקבוצה א', רק הסכם השלום עם מצרים הצדיק את המהלך. רק הוא השיג לישראל הישג מדיני אסטרטגי מהמעלה הראשונה, כאשר עזר לסלק מהאזור את בריה"מ, הוציא את מצרים, האויב הראשי של ישראל ממעגל העימות הראשון, ממעגל המלחמה
וקיבע לדורות את קונספט אזור החיץ המפורז בסיני - תרומה ממשית להתרעה ולהרתעה הישראלית. המהלכים האחרים במסגרת קבוצה זו לא הניבו תוצאות משמעותיות (מול ירדן) או הזיקו מאוד (בעזה).
בתחומי קבוצה ב', המאבק מתנהל כיום מול שילוב של אגרסיה ותעמולה של אירגוני שמאל ישראלים וזרים, התערבות מדינות זרות - בעיקר אירופה וארה"ב - בעניינים הפנימיים של ישראל, סרבנות פלשתינית לנהל מו"מ לשלום והחרפת היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל. מאבק זה מאדיר את הניגודים הפנימיים בישראל, משום שהוא משמר את הסיכוי להסדר המכונה: "שלוש מדינות פלשתיניות ומדינה רב-לאומית אחת בארץ-ישראל רבתי".
1 סיכוי זה מחדד העמדות הלעומתיות של מנהיגות המיעוט הערבי נגד ה
ממשלה הנבחרת של ישראל, מגדיל את החיכוך הפנימי, מחדד ניגודים ומיצר בפועל "הפרדת רשויות" פנימית. התחדדות זו כוללת, בין היתר: התפרעויות בבית הנבחרים ויצירת שיח מתלהם, השתתפות בפעולות של אירגוני טרור או ארגונים תומכי-טרור נגד ישראל, הסתה בחו"ל, קריאה לחרם, פעולות בניה והתיישבות בלתי-חוקיות בתוך ישראל ובאיו"ש במטרה "לקבוע עובדות של בעלות" על אדמות מדינה, ובעיקר לערער את לגיטימצית השלטון הישראלי ולפגוע בתדמית המדינה בחו"ל. בפעילות זו נעזרים הגורמים האנטי-ישראלים בגורמים מדיניים זרים ועוינים למימון פעולותיהם, ובעידוד של חוגי שמאל קיצוני או חוגים אנטישמיים להגבר פעילותיהם בחו"ל ובמוסדות בינלאומיים. בשיטה שפתחו להחזקת המקל בשני קצותיו, הם מדגישים את האזרחות שקיבלו בישראל ואת הזכויות שאזרחות זו מעניקה להם, אבל מתכחשים לחובות שאזרחות זו משיתה עליהם. דפוס ההתנהגות כולו מושתת על "דיבור דו-משמעי" מבית ובחוץ. טכניקת אי-אמירת האמת של המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל הגיעה לשיאה בשירות מטרות אלה.
חוקי מלחמה
טיבן של הפעולות הנכללות בקבוצה ב', שרק חלק מצומצם מאוד מהן הוזכר לעיל, הוא שמאפיין אותן.
עקרונות הגישה זהים לאלה שעליהם נשען הטרור העולמי, במיוחד הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי. הללו מבקשים זכויות ללא חובות לעבריינים ולפושעים, ועל-פי אותו הגיון עצמו חלק מערביי ישראל רוצים להיות אזרחים בעלי זכויות, אבל אינם רוצים לשמור אמונים למדינה.
מנהיגיהם מתרצים זאת לאחרונה באמירה המפוקפקת, שזיקתם הפלשתינית (קרי: לרשות הפלשתינית) חזקה יותר מזיקתם האזרחית למדינת ישראל (אימן אודה). טרוריסטים רוצים לרצוח אזרחים לא לוחמים באופן חופשי, אבל ליהנות מחוקי המלחמה, ששמורים למדינות הפועלות למנוע פגיעות בלתי הכרחיות מאזרחים, גם בזמן מלחמה. אלה ואלה מבקשים חופש דיבור, אבל גם את הזכות לנצלו ללא הגבלה להפצת שקרים, להסתה ולביצוע פגיעות קשות בזכויותיהם וכבודם של אחרים. אלה ואלה מנצלים את
עידן הפוסט-אמת לקדם אינטרסים מדיניים או אידיאולוגיים, על יסודות נרחבים של שקרים וחצאי-אמיתות. מצוקות התקשורת העולמית הקונוונציונלית מנוצלת על ידם לקניית שירותים מקצועיים ואוביקטיביים כביכול ולהפצת תורות הכזב המשרתות את מטרותיהם.
בסיטואציה זו ובנסיבות אלה מתפתח בשנים האחרונות המאבק על ארץ-ישראל. לאחרונה טולטל המאבק בעוצמה על-ידי ארבעה אירועים בולטים: השתלשלותה רבת השנים של פרשת "עמונה" והתנהלות בג"ץ בנושא זה; סוגיית כלל הישובים הלא מוסדרים באיו"ש; החלטת מוע"ב 2334 ביוזמת אובמה ותמיכתו, שהעלתה שוב את המחלוקת העקרונית לגבי הפתרון הראוי לבעיה הנמשכת כבר 50 שנה; התחלפות הממשל בארה"ב וכניסת טראמפ לבית-הלבן.
לגורמים אלה ניתן להוסיף את ההכרה החודרת לעומק תודעת המגזר היהודי בישראל, שאין כיום עם מי לעשות שלום בצד השני, אבל החיים אינם סטטיים.
למעשה התפתחה בשטחי השליטה של מדינת-ישראל, במשך חמישים שנות שליטה, מציאות בה אנו נמנעים דה-פקטו משינוי מהותי של המצב בשטח תחת לחץ מדיני בינלאומי, ובהשראת האמונה הבלתי-מבוססת שהזמן יוליד פתרון. ומאידך-גיסא, ככל שישראל משתהה, גוברת החוצפה הפלשתינית בתמיכה מדינית ופיננסית אירופית (ובימי אובמה גם אמריקנית), ומרבה במבצעים להשתלטות מסיבית על שטחים שנויים במחלוקת באיו"ש. מבצעים אלה כוללים בין היתר בינוי מקיף ומהיר במימון זר שמתעלם מהממשל הצבאי הישראלי הריבון בשטח, ומנסה לקבוע עובדות אסטרטגיות בשטח. השמאל הישראלי, בסיוע ערביי ישראל, מסייע למהלכים אלה בפועל מצד אחד, ומן העבר האחר לוחץ פוליטית להתנתק מהפלשתינים מאיו"ש. לכל אלה מצטרף בג"ץ, שהפך כלי בידי ארגוני שמאל אזרחיים, לשיתוק יכולת הממשלה לפעול נגד המגמות הנ"ל. בעימותים קונקרטיים, דוגמת עמונה, הוא שופך בהחלטותיו שמן נוסף על המדורה, באמצעות צווים החלטיים החוזרים ודורשים גירוש אזרחים ישראלים מבתיהם, חרף העובדה שיש בעולם תקדימים לא מעטים להסדרים מסוגים אחרים בנושאי מחלוקת דומים. חוסר האיזון הקיים בפסיקות אלה בין האנרכיה הנדל"נית בתוך ישראל במיוחד במגזר הבדואי, ובאיו"ש אצל הערבים,
הופכת את פסיקות בג"ץ לכלל מדיניות חוץ וביטחון חדשה, שמחוללה הוא גורם שאינו מוסמך לעסוק בנושא זה על-פי החוק הישראלי.
2
טעון תיקון
בתהליך מצטבר זה, שאינו יכול להמשך כפי שהתנהל לאחרונה, הגענו לפרשת דרכים שתחייב בעתיד הלא רחוק הכרעה במספר נושאים:
א. מעמדה של ישראל באיו"ש,
ב. תפקודה של הרשות השופטת,
ג. שימור האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל בארץ-ישראל באין שלום באופק. בעיצוב ומימוש החלטות אלה הפרדת רשויות אפקטיבית וברורה היא תנאי הכרחי להצלחה. כמו-כן, צריכה ישראל לבחון מחדש את מעמדה בהקשר לאמנות הבינלאומיות הרלוונטיות ולתקן את הטעון תיקון, על-מנת שקבלת ההחלטות תהיה מושתת בעיקר על האינטרסים הישראלים ולא על אילוצים אמתיים או מדומים הנובעים מאילוצים מרצון שאים להם שום צידוק מהותי.
בניסיון להתוות כיווני פעולה או התייחסות בשלוש הסוגיות הנ"ל אינני מתכוון לחזור על כל מערכות השיקולים, שנטחנו כבר עד דק בעבר. סיכונים יש בכל מהלך משמעותי, ובכלל זה גם בניסיונות לשמר את "המצב הקיים". העובדה בשטח היא שלא מתקיים שימור אמיתי של המצב הקיים. המציאות נזילה וכל הכרעה חייבת לקחת זאת בחשבון. בהעדר מצדנו פעולה תואמת מציאות, אנו משדרים חולשה ואחרים מנצלים וימשיכו לנצל זאת לרעתנו. להערכתי,
מטרת החלטת מוע"ב 2334 היא בדיוק זו: להקפיא פעילות ישראלית, לקדם פעילות פלשתינית וליצור בשטח, עבור ישראל, מציאות בלתי-הפיכה שתכפה את פתרון "שתי המדינות" בפירוש הערבי שלה. עמדתי היא שיש להכיר במציאות ולהתקדם בנושאים החיוניים
להכרעות אסטרטגיות בלתי-תלויות בצד הערבי-פלשתיני, בכך נשדר דינמיקה שעיקרה: או מו"מ רציני עם נכונות לפשרות אמת, ואם דינמיקה חד-צדדית, אזי על-ידי ישראל וברוח האינטרסים החיוניים לה. לנו אין מרווח לטעויות בלתי-הפיכות.
הבסיס הא-סימטרי להצדקת מהלכים מסוג זה, הוא שישראל אינה מאיימת על הערבים איום קיומי, אולם התנהלותם כלפיה מסכנת את הסיכוי הפוליטי שלהם. לעומת זאת, מקורות האיום הערבי הם אידאולוגיים-דתיים, א-סימטריה גאו-פוליטית ודמוגרפית וחוסר יציבות מדינית - הם נתון אזורי קבוע שאסור להתעלם מהם.
בגלל הבדלים אלה הערבים תמיד איימו על ישראל איום קיומי כפי שהם עושים גם כיום. רק אם ישלימו עימה ויכירו בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו, יוכל בהדרגה ועל יסוד הסדרי ביטחון יציבים, להתפתח מצב אזורי שונה.
במהלכיה חייבת ישראל להבטיח לעצמה גבולות בני-הגנה (החלטת מוע"ב 242) שבמציאות המזרח- תיכונית הם שילוב של מערך צבאי ומערכים אזרחיים המשלימים ומגבים זה את זה.
3 ירושלים חייבת להישאר שלימה ובשלטון ישראל ולפיכך יש לעצב סביבה מעטפת של ישובים פריפריאליים ומתקנים צבאיים שיבטיחו זאת. שתי תובנות אלה קובעות שיש להקדים ולהאיץ תהליכי סיפוח לישראל ויישוב של שטחים באיו"ש, בהתאמה עם מטרות אלה. צעדים אלה יש לעשות ככל האפשר בתאום עם ממשל ארה"ב, ואם ניתן לעגן ההבנות בכתב - מה טוב.
מעמדה של ישראל באיו"ש יובטח על-ידי מניעת תפיסת שטחים על-ידי ערבים באזורים המיועדים בכל מקרה לסיפוח לישראל. במקומות אחרים, יפעל הממשל הצבאי לפיתוח אזורי שיאפשר הסדר פדרטיבי או ממשל מרחבי קנטונאלי. התהליך יואץ או יואט כפונקציה של חזרת הרשות למו"מ רציני עם ישראל, בתמיכת המדינות הערביות. במקביל למו"מ עם הפלשתינים יתקיים גם מו"מ עם המדינות הערביות המתונות, בתמיכה חזקה של ארה"ב.
טיעון מקובל במקומותינו הוא שהרשות השופטת בישראל היא השכפ"ץ של המדינה מול מערכת המשפט הבינלאומית. אבל לא זה הוא תפקידה העיקרי. מול המערכת הבינלאומית, יש להתמודד בכלים מדיניים, כשההיבטים המשפטיים נדונים במרחב המשפטי-יחב"לי ואינם באים במקום נושאים או מרכיבים אחרים בביטחון הלאומי הישראלי. בגלל כשל מושגים זה, צריכה ישראל לחזור ולבחון את מעמדה של הרשות השופטת - בג"ץ והיועץ-המשפטי - ולנסח מחדש את מעמדם ומרחב התפקוד שלהם, כך שיהיו זרוע שלטונית המסייעת למימוש המדיניות הלאומית ולא בולמת אותה או מחבלת בה.
תפקידן של רשויות הממשל השונות בדמוקרטיה, הוא לתמוך ולסייע זו לזו ביישום המדיניות הלאומית עליה מחליט הריבון באמצעות נציגיו הנבחרים, תוך איזון מיטבי של יכולותיהן ותובנותיהן.
שיפוט חייב להתבצע במסגרת החוק. ייעוץ משפטי נגזר מתוך "הבנה משתנה" של מערכת המשפט את משמעות החוק ורוחו ואת האיזון הנחוץ בין "הזכויות הטבעיות" של הפרט הכלל, ובזיקה להתחייבויות הבינלאומיות. בכל מקרה למעט אם נקבע אחרת בחוק-יסוד מפורש, התוצאה היא בגדר המלצה. מול כל פסיקה משפטית עקרונית, חייבת לעמוד מסגרת נוספת לבחינה של הפרשנות על-ידי המחוקק. במקביל, יש לצמצם את מרחב המקריות בהתערבות בית המשפט בשיקולים אידיאולוגיים, פוליטיים, ביטחוניים, מדיניים ומוסריים. ביקורת שיפוטית
אינה יכולה להיות שוות-ערך לסמכות מוחלטת לפרשנות שרירותית של החוק,
4 ובוודאי לא תחליף לחקיקה. היועץ המשפטי חייב לחזור למעמד של יועץ ולא של פוסק. נחוץ להפריד את התביעה מהפרקליטות, ולקבוע שבמקרים מיוחדים כגון דיון בשאלה אם יוגש כתב אישום נגד נשיא או ראש ממשלה, מה יהיה סעיף
האישום ומתי יש להימנע במפורש מעסקות-טיעון, תועבר ההכרעה לבית המשפט. אסור להמשיך מצב דומה לזה שמתהווה בימים אלה בארה"ב, בו נמצאת הרשות המבצעת ובית המשפט משני עברי מתרס אידיאולוגי, כשידי הקונגרס כבולות מלהכריע במחלוקת בגלל לקונה חוקתית. אסור להניח לבית המשפט להגדיר את גבולות סמכויותיו באופן חד-צדדי, וגם לפסוק הלכה מחוץ למסגרת החוק המפורש.
דומה שהערכה אוביקטיבית ושקולה, תביא כיום כל בר-דעת למסקנה שניגודי אינטרסים מובנים שאינם פתירים כיום או בטווח זמן נראה לעין, אינם מאפשרים להקים מדינה פלשתינית "נורמלית" באיו"ש.
5 לפיכך, באיו"ש ייתכן רק פתרון של אוטונומיה או מערך-אוטונומיות, וישראל חייבת להציג עובדה זו קבל עולם ולפעול בשטח לקיים רמת שליטה תמידית שתבטיח זאת. פתרון פדרטיבי פלשתיני-ירדני, אפשרי וכך גם פתרון פדרטיבי משולש ישראלי-ירדני-פלשתיני. כל מהלכי ישראל באיו"ש חייבים להיות מכוונים להבטחת אינטרס חיוני זה, ועד תום עידן טראמפ בבית הלבן, עליה להבטיח אותו במעשים בלתי הפיכים.
