בניסיונה הרפלקסיבי של ח"כ גרמן להגן על בג"ץ בכל מחיר, הופכת פרשנותה לחוק ההסדרה לתזה טיפוסית של "לא דובים ולא יער".
במאמר "שוברים את הכלים" - מעריב-דעה, 12.2.17, יוצאת ח"כ
יעל גרמן חוצץ נגד חוק ההסדרה. הטיעון המרכזי הוא: צפצוף בגלוי על החוק הבינלאומי והכבדה על בית המשפט העליון והמדינה, בסדר זה. אין להתפלא על דבריה של גרמן, בהיותה אשת שמאל מובהקת, שמטעמי נוחיות פוליטית משתייכת כיום ל"יש עתיד", מי שמכנים עצמם מפלגת-מרכז. הדברים המשתמעים מטיעוניה בנושא חוק ההסדרה, מבהירים היטב את זהותה הפוליטית האמיתית.
מאמרה נסמך על שלושה טיעונים מרכזים:
המשפט הבינלאומי, שאותו היא אינה מציגה ואת טיעונה המתייחס אליו היא אינה מוכיחה.
סעיף 49 לאמנת ז'נבה, שאותו היא מפרשת כפי שנוח ברוח עמדתה הפוליטית.
כינוי איו"ש שטח כבוש, עמדה המנוגדת לעמדה הרשמית של ממשלות ישראל זה 50 שנה. זו התחמושת הפורמלית, אך למעשה היא מקדישה את רוב דבריה לסנגוריה נלהבת על בית המשפט העליון. סנגוריה זו נסמכת, באופן אבסורדי לחלוטין, על הטענה שבית המשפט מבצע פחות או יותר היטב את תפקידיו, להגן על אינטרסים לאומיים של ישראל. עד כדי כך הזוי השמאל הישראלי, שבכדי לנמק את עמדותיו הלעומתיות לממשל הנבחר, הוא נגרר לאבסורד הרואה ברשות ישראלית המשרתת את צרכי המדינה, "סיבה למסיבה".
בכדי להשלים את התמונה הנפסדת של כתב ההגנה הנ"ל, ראוי לומר עוד מספר משפטים על שלושת הנימוקים הפורמליים של גרמן ואתחיל דווקא מן הסוף, מפני שזהו הנימוק היסודי שמחזיק או מפיל את האחרים. ראשית, יהודה ושומרון בפועל, כעובדה היסטורית, אינם שטח כבוש, אלא שטח משוחרר. הוא משוחרר מאחיזה צבאית ירדנית, שהושגה על-ידי פלישה צבאית ב-1948, בניגוד להחלטת החלוקה של האו"ם, ובמטרה למנוע את ביצועה בכוח הזרוע. ב-1967, תיקנה ישראל עיוות זה, שוב בתגובה לתוקפנות ירדנית מול ירושלים. מאז, למעט החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, נמנעה ישראל מצעדים מדיניים באיו"ש, במטרה לאפשר מו"מ מדיני רציני, שאותו טרפדו הערבים פעם אחר פעם. למעשה, מרגע שהערבים דחו את ההצעה להקים מדינה בכפוף להחלטת החלוקה ופתחו במלחמה, תמה ההתחייבות הישראלית לגבי תוכנית החלוקה מ-1947, וישראל הציגה תביעות גם לגבי השטחים באיו"ש,
ברוח האמור בהצהרת בלפור ובהחלטות חבר הלאומים שעיגנו את עקרונותיה בכתב המנדט הבריטי. שטחי איו"ש לא היו מעולם שטחים בריבונות פלשתינית, לא נלקחו ממדינה פלשתינית שמעולם לא התקיימה בהם ועל כן הם אינם שטחים כבושים. נהוג לכנותם מתוך "ענווה" שטחים מוחזקים. גרמן יודעת זאת היטב, אבל כדרכם של אנשי שמאל, מתעלמת מהעובדות ומתאימה אותן לעמדותיה הפוליטיות.
בשר פיגולים
אכן רבות ממדינות העולם, לומדות מגרמן, ואינן מקבלות את העובדות כפשוטן. מרחיקים לכת בכך הפלשתינים עצמם, שמאז 1964 הם ראש החץ המאורגן של המאבק הערבי בתנועת התחיה הלאומית של העם היהודי בארץ-ישראל. ניחא הם וניחא מדינות עויינות או מניפולטיביות,
אבל איזה הגיון עקום מחייב אותנו להסכים עם מה שנוח להם ולא עם מה שנכון היסטורית ונוח לנו?! - רק שכל עקום יוּכל להסביר זאת. רק מי שאינו מבין פרושו של מו"מ בעל השלכות היסטוריות קיומיות, ישחק לידי יריביו כדרדק, בקבלת עמדותיהם וטיעוניהם עוד בטרם החל המו"מ האמיתי.
סעיף 49 לאמנת ז'נבה מתייחס לשטחים כבושים, משמע שטחים שהיו בריבונות מדינה מוכרת, ונלקחו ממנה בכוח (צבאי). כפי שראינו, סעיף זה אינו רלוונטי למציאות הקיימת באיו"ש. אין זה מקרה שהשמאל ויריבי ישראל מרבים להשתמש באדיקות יתרה בכינוי "שטחים כבושים" לשטחי איו"ש.
ללא טיעון זה, אין להם טיעון בכלל! לכן, כל מי שאינו מוכן שיעלילו עליו עלילות ויאכילו אותו בשר פיגולים, חייב להתנער, מכל וכל, מעצם השימוש במושג "שטחים כבושים" כלפי איו"ש ומהסתמכות על סעיף 49 של אמנת ז'נבה בדיון הפנימי שלנו. פסילה מוקדמת בקלות ראש וקלות דעת של זכויות ישראל בארץ-ישראל בתמורה לשום דבר, פסול אפילו לצורך הדיונים המדיניים הנוגעים ליחסי ישראל עם הערבים. על ישראל לפעול בדומה לערבים: להגדיר את סולם הערכים והמושגים שלה, ולהקפיד להשתמש בו תמיד, עד אשר יחול שינוי בעמדתה שלה כלפיו. במציאות הקיימת, הדרכים היחידות המוכרות למערכת הבינלאומית ליישוב המחלוקת הישראלית-ערבית הן פוליטיות במהותן ולא משפטיות: שימוש בכוח (מסוגים שונים ובמסלולים שונים, כגון מלחמה או סנקציות) או מו"מ והסכמה בין הצדדים החלוקים לגבי מהות ההסדר שיחול בשטח השנוי במחלוקת.
לשמאל הישראלי אג'נדה משלו שחלקים גדולים ממנה בלתי מציאותיים. עד היום הוכיח הוא יכולת ויתורים ונסיגות מרשימה ויכולת מדינית אפקטיבית מינורית. אולם, הוא אינו בוחל באמצעים, לרבות שקרים, בכדי לקדם עמדות אלה ולהגדיל הנזקים לעם ישראל. הערבים ויריבי ישראל, נעזרים באיוולותיו כדי לקדם אג'נדה שמנוגדת לרצונו של רוב הציבור היהודי בישראל. החלטת מוע"ב 2334, היא בין היתר תולדה של חתרנות השמאל נגד הממשלה הנבחרת בישראל. מסע הצלב שמנהל כיום השמאל נגד נתניהו, מכוון לסילוקו מהשלטון באמצעים בלתי-דמוקרטיים, בכדי שיוכל לקדם ביתר שאת את מטרותיו שבצדקתן אין הוא מצליח לשכנע את הציבור. לכל ברור שנתניהו הוא כיום הבלם העיקרי לצונמי השמאלני-ערבי נגד נאמני ארץ-ישראל באשר הם ונגד פגיעה אנושה בביטחון הלאומי הישראלי. ביסוסו העלוב של מאמרה של גרמן, גם הוא חלק במסע-צלב זה של השמאל - שיכתובה של ההיסטוריה - על יסוד פרשנות שקרית של המצב המשפטי המקומי והבינלאומי, הוא מרכיב חשוב בו.
המשפט הבינלאומי חל על ישראל מתוקף חברותה באו"ם וחתימתה על אמנת האו"ם. המשפט הבינלאומי חל על ישראל גם מתוקף חתימתה על אמנות בינלאומיות נוספות (למשל: אמנת ז'נבה, או החברות בבית הדין הבינלאומי בהאג). במקרים הנוספים, חל על ישראל החוק הבינלאומי רק לאחר שאשררה המדינה, על-פי חוקיה, את החתימה על האמנה הרלוונטית.
ישראל טרם אשררה את אמנת בית-הדין הבינלאומי בהאג, ועל כן אין היא כפופה לה עדיין, בדומה לארה"ב ומסיבות דומות. מבחינה זו, התקדים האמריקני הוא שכפ"צ מעולה עבור ישראל. נראה שישראל אינה מתכוונת לאשרר בטווח הזמן הקרוב את האמנה, המתייחסת לסמכות בית הדין לדון במעשיהן של מדינות. הסיבה העיקרית לכך היא החד-צדדיות כלפי ישראל המאפיינת ארגונים בינלאומיים לא מעטים, תחת לחץ ערבי. יתר-על-כן, לא כל החברויות בארגונים המפוקפקים הללו, חיוניות לישראל, ואין סיבה להזדרז. אפשר שהמדינה תצטרף לארה"ב ולמדינות אחרות במהלכים "לחנך מחדש" את האו"ם וחלק מהארגונים הבינלאומיים שהצביעות המוסרית בהם מעידה כבר כיום על פשיטת-רגל טוטלית. הצטרפות כזו עשויה להתבטא בהשעיית החברות, התמיכות הכספיות ושתופי הפעולה, ואין סיבה למהר ולפסוק. כך או כך, עניין המשפט הבינלאומי ותקפותו בסוגיית איו"ש טעונה בחינה מדוקדקת מחדש.
אל לנו להיבהל מהבוקרים מן השמאל, המנופפים בשוט או בלאסו זה בלשון חפצה, אך בחוסר רלוונטיות בולטת.
בית המשפט העליון הוא סוגיה בפני עצמה. לדעתי, רוב בעיותיו נובעות מאקטיביזם שיפוטי מופרז, שהגיע הזמן לתחום אותו בגבולות חוקתיים ונוהליים ממלכתיים, מסודרים.
זה תפקידה של הכנסת כמחוקק שנבחר על-ידי הריבון. בעניין זה אסור לקבל פרושים אנרכיסטיים, ולא כל מה שקורה בארה"ב או אירופה, טוב בהכרח גם ליהודים.
יש לברך את בית המשפט כאשר הוא מייצג את הציבור הישראלי והחלטותיו הריבוניות כלפי חוץ, ולצמצם את היקף המקרים בהם הוא מייצג באדיקות רבה מדי את המוסדות הנפסדים שבחוץ כלפי הציבור הישראלי.
