אהובה דהרמה היא חוקרת במכון ויצמן, בת לניצולי שואה, אב עגלון ואם מעורערת מעט בנפשה, והיא המנסה להגיע לפתרון שיספק מזון בשפע במחוזות העולם. בעודה מצפה לפרסום עולמי אפשרי ועומדת לצאת לסימפוזיון בגרמניה כדי להציג את עבודתה והישגיה - הרי שעל אף זאת, היא מוצאת כוח לזנוח הכל ולגמוא תכופות את הדרך מרחובות לחיפה במכוניתה כדי לדאוג לשלום אביה שמחלת השיטיון מכה בו, והיא מכמירה את הלב בדאגתה ובנאמנותה. אהובה עצמה חיה בדירתה שברחובות לבדה, ומתנחמת לעתים בשכנותה הטורדנית של ציפורה, האישה הטובה כשלעצמה, הצופה על כל דירות הבניין ומעורה במה שקורה בהן. ציפורה תורמת לסֵפר את קטעי האתנחתה שבחלקו הראשון, דמות מנוגדת לרצינותה התהומית והמרוכזת בעולמה של אהובה. אהובה גיבורתנו הייתה נשואה בעבר, ומאוחר יותר בספר תנסה להסיק מסקנות על כישלון אותם נישואין שלה. אבל עכשיו קורים לה דברים. בלבה ובגופה הם קורים כאשר אהוב לבה, הוא הצעיר הנאה ממומביי שהיה המטפל שטיפל במסירות גדולה באביה, נטש ונסע אל משפחתו ואל רעייתו אשר שם תוך הבטחה כי ישוב אליה. בין הפרקים האלה היא מעלה אנקדוטות מילדותה בחיפה של אז, ואת אהבתה הגדולה ל"חודי", הסוס הלבן אשר בגלל צלקת מוזרה בראשו דימתה אותו לחד-קרן שקרנו נגדעה ממנו. הוא סוס עקשן שאי-אפשר להניא אותו לעשות את מה שאינו רוצה, ובכך אישש את דמיונה על היותו חד-קרן. את "חודי" קנה אביה העגלון משכנו שמעבר לרחוב, אך בהיות "חודי" סרבן והוא מצא אותו כמיוחד, שמר אותו סגור באורווה כדי לשמור עליו. שמר עליו, אך למעשה כלא אותו תוך חיבוק חונק. הילדה בת העשר, אהובה, שהסוס שימש לה אוזן קשבת בשעות בדידותה הרבות בהיותה בתם של הורים שותקים, ייתכן עד מאוד שהיא עצמה, מעבר ליד המלטפת שימשה לו ל"חודי" גם חברה ונחמה. כך מתחיל סיפורו של "חודי": "בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי בת עשר. ניצלתי את הרגע שאימא שלי בישלה במטבח ואבא שלי בדיוק חזר מהעבודה ונכנס למקלחת. לקחתי בידי את המפתח שאבא השאיר על המתלה בכניסה ויצאתי מהבית בשקט. בחוץ היה עדיין אור. החזקתי חזק את המפתח ורצתי יחפה עד קצה הרחוב המקביל. פתחי את דלת העץ הכבדה והתבוננתי בו מרחוק. הוא היה צחור, ועיניו הכחולות הביטו בי כאילו הוא מכיר אותי מזמן. נכנסתי לאורווה והתקרבתי אליו. הוא הביט בי, ויכולתי לשמוע אותו אומר לי שלום. עניתי לו בחזרה. אמרתי: נעים מאוד, אני אהובה, ולך אקרא חודי, בסדר? הוא הנהן לאות הסכמה." ובהמשך: "התקרבתי שוב. העיניים הכחולות שלו הסתכלו עליי מקרוב. את מבינה, הן אמרו. אני יודע שאת מבינה." (שם, עמ' 36). חודי, שיודע להקשיב לה ולשתוק את לחישותיה מלווה את ילדותה ונערותה ומשמש לה עוגן, בחיפה של אז, כאשר אביה שסחר בסוסים עסוק בשלו ובעוד אמה הייתה שבויה לתעלולי מוחה. לעת בגרותו ובעיית שיטיונו נזקק אביה למטפל, וליאו, הצעיר ההודי הנאה והלבבי הומלץ באזניהם. אביה התאהב בו כְּאב, בסבר פניו האכפתי, כל שכן היא עצמה, שמצאה בו אהבה גדולה (אף אימצה לעצמה בהיסחפותה הגדולה את שם משפחתו "דהרמה", למרות היותו איש נשוי שלא הסתיר זאת ממנה). ליאו לא הבטיח לה במהלך אהבהביהם דבר מלבד האהבה שהעניק, אהבה ויחסים שלמעשה היא גררה אותו אליהם, דבר שנמשך כמעט לאורכן של חמש הטיפול באביה. אלא שהיא ציפתה כי ייפרד מרעייתו למענה ויישאר לחיות עמה, על-אף התהום התרבותית והאֵמונית שביניהם. זה היה התסריט שהיא כתבה לעצמה. אך למרבה האכזבה והכאב היא שבה מנמל התעופה חפוית פנים, לאחר שנסעה שמה כדי לצַפות לחזרתו בטיסה הרשומה שנתן בידה. האם רימה אותה? האם הניסה אותו? האם מצא דרך לחמוק ממנה? או אולי איחר לטיסה האמורה ולא עמד לו הזמן להודיע לה? וכך מתחיל סיפורו של "ליאו": "ביום שהכרתי את ליאו ירד גשם. קבענו להיפגש ב'קפה ורד', שנמצא במפלס התחתון של התחנה המרכזית בחיפה. הוא אמר שהוא מתחיל לעבוד ב-14.00 בבית של הקשיש שבו טיפל בשנים האחרונות. הקשיש אומנם הלך לעולמו לפני יותר מחודש, אבל הבן שלו ביקש שיפנה, יסדר וינקה כדי להכין את הבית להשכרה. כבר בטלפון היה בקול שלו משהו נעים. שילוב של חוזק ועדינות. הצעתי שאבוא לחיפה כי רציתי לבוא לקראתו וגם כדי לראות מיהו, להתרשם ממנו בסביבתו הטבעית." (שם, עמ'47) - ואילו בהמשך: "הפגישה הראשונה עם ליאו הפכה לזיכרון עצוב ומכביד. הרגשתי כיצד הגעגועים חוזרים לתפוס את מקומם במרכז הלב שלי... למה הייתי צריכה להיסחף למערכת היחסים הזאת?" (שם, עמ' 56). כך היא כותבת. והשאלה היא האם צריך להצטער על אהבות שהיו ונגוזו, שנזנחו, שאכזבו, שהכאיבו, או שמא לברך על כך שהיו, על כך שנחוו? האם הכאב שבגעגועים ובהיעדרות האהוב הוא הדבר? או שמא הפגיעה שבעזיבה, שבזניחה, שבנטישה, שבהתנכרות המפתיעה? אבל זוהי אולי רק שאלת כותב הרשימה. כי כך או כך, בהיותה בגרמניה בכנס המדענים היא מקווה להיתקל בו, על-אף שהדבר לא היה מציאותי. היא מתקשה להתגבר והתקווה לא מניחה לה. אך היא מתיידדת שם עם אישה הודית מבוגרת ממנה, שמארחת אותה ומנסה לפקוח את עיניה. אורית אדיבי כותבת בשפה נקייה, לא מתחכמת, בעברית תקנית ומוגהת היטב, והיא צולחת בכבוד וביצירת עניין את "טבילת האש" שלה. השילוב בין הפרקים, בהם היא מביאה את ילדותה ואת הקשר הנפשי שנוצר עם הסוס הצחור, חד הקרן שלה, מוגשים קצרים ונכון עשתה בכך, אף מסייעים בידה לחמוק מהקהות של עובדת היותה בתם של ניצולי שואה, מה שעושה אותם אנשים שונים במינם. כמעט בחמיקה מובע צד זה בספרה, מבלי להעמיק בו ודעתי שמוטב כך, בעיקר בסממני התנהגותו של האב והתנהגותה המעורערת לא במעט של אמה. התפתחות הסיפור של שתי התקופות מקבילה והדרגתית. בין נסיעה דחוקה לחזרה מיוגעת, בין ביתה ברחובות לחיפה, ובין החיפוש אחַר ליאו לבין הצורך הדחוף למצוא מטפל חדש לאביה, עד שיתברר מה בגורל אהבתה לליאו, ובין כל אלה לבין מחשבותיה על גורל החד-קרן של עברה. יציאתו של "חודי" לחופשי, כפי שיצא מאורוות אביה, נעשית בהכרח המקבילה ללכתו של ליאו למשפחתו. מי שחרר את מי? אומר עוד כי הפרקים על החד-קרן מופרדים ומעבירים את הקורא מתקופה לתקופה, והיא יוצרת במקרה זה עניין של קריאה ושומרת על רעננות אצל הקורא. אומר גם, כי אותה מקבילה שנעשית בהכרח לעזיבתו של ליאו, או יציאתו לחופשי של "חודי" שמתבהרת בסוף הספר, מוסיפה את התבלינים הדרושים לסיפור ומובילה לְמחשבה שהולכת ומעמיקה מרגע הגעתה המרתיעה לגרמניה, ארצו השנואה של אביה והדראון הנרכש של נעוריה. את החד-קרן, אמתי או לא, לא הצליחו לאלף בני האדם. גם את הצעיר הנאה ממומביי לא הצליחה הפרופסורית לאלף בתשוקתה אליו. אך שמא אִלפוּ אותו החיים.

• אורית אדיבי: "לאלף חד קרן", הוצאת "מרקם" 2017, 228 עמודים.