מחיי-המתים

יום בהיר אחד יבין העולם ויבינו רוב הישראלים, שמו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים עם הפלשתינים, להסדר מדיני מוסכם ובר-קיימא של הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני על יסוד שתי מדינות-לאום - יהודית וערבית - בטריטוריה שבין הירדן לים-התיכון הוא אוקסימורון. יסודו של הסכסוך הוא בניגוד השקפות ואינטרסים מוחלט בין הצדדים ובמציאות גיאופוליטית א-סימטרית שאינה הפיכה ובמבנה כזה אינה מותירה סיכוי של חיים לאומיים תקינים לאף אחד מהם. ישראל משתמשת במושג: "פתרון שתי המדינות" במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, בכדי להימנע מהחלטות דרמטיות, או לדחות את המועד בו תעמוד בפניהן; הערבים מתחמקים ממנו בדיוק מאותה סיבה. הערבים קבעו את עמדתם השלילית כבר בתוכנית החלוקה הראשונה ב-1920 ¹ ואשררו אותה בפעם האחרונה אחרי החלטת עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה החמישית, מ-29.11.47 (החלטה מס' 181 של העצרת הכללית). כל תוכניות החלוקה הנ"ל התעלמו מבוגדנותה של בריטניה, משנת 1921, כאשר החליטה חד-צדדית, מתוקף היותה בעלת המנדט על ארץ-ישראל השלימה, על חלוקת הארץ, והפיכת כ-77% משטחה (כל עבר הירדן המזרחי) לריבונות ערבית-האשמית - "האמירות ההאשמית של עבר-הירדן". בריטניה והערבים לא הסתפקו "בתרגיל פוליטי בוגדני" זה, שנועד לסרס את ההתחייבות הבריטית לעם היהודי בהצהרת בלפור 1917, וחתרו בתוכניות החלוקה הנ"ל לגימוד נוסף של זכותו ההיסטורית של העם היהודי למולדת משלו בארץ-ישראל, על-ידי חלוקה נוספת של הטריטוריה בין העם היהודי לתושבים הערבים שהתגוררו בארץ-ישראל המערבית בעת הכיבוש הבריטי - 1917, או פלשו אליה לאחר מכן בכדי מנוע את מימוש הזכות היהודית. תוכנית החלוקה החמישית ביקשה לחלק את 26,000 הקמ"ר בקרוב שבעבר-הירדן המערבי לשניים: כ-13,500 קמ"ר למדינת-קרעים יהודית ² וכ-12,500 קמ"ר למדינת-קרעים ערבית באותו תחום שטח. תוכנית שטנית זו, נבנתה באופן שרוב השטחים בעלי הערך הלאומי והמשמעות ההיסטורית-דתית ליהודים, נכללו בתחום החלק הערבי. תוכנית החלוקה מנוב' 1947, נדחתה על-ידי הערבים³, אך התקבלה על-ידי היהודים. על יסוד החלטות אלה, הכריז הישוב היהודי ב-14.5.48, על הקמת מדינת-ישראל. למחרת היום פלשו 5 צבאות ערביים של המדינות השכנות: מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועירק לישראל, בסיוע כנופיות מקרב האוכלוסייה הערבית המקומית, ופתחו במלחמת השמד נגד הישוב היהודי - התחילה מלחמת השחרור של מדינת-ישראל. ישראל ניצחה במלחמה זו, כבשה כ-7,000 קמ"ר משטח א"י המערבית, רובו בנגב והביאה את הצבאות הערבים לבקש שביתת-נשק. זו קמה על-יסוד הסכמים שנחתמו עם המדינות הערביות ברודוס, מאפריל 1949, בסדרת משאים ומתנים בחסות האו"ם (אונסקו"פ), בראשות נציגו ראלף באנץ'. קווי שביתת הנשק, היו לימים, עד מלחמת ששת-הימים, יוני 1967, לקווי הגבול דה-פקטו בין ישראל למדינות הערביות הגובלות בה, וכונו "קווי-67", או "הקו הירוק" או שמות מגוונים אחרים. קווי שביתת-הנשק היו גבולות זמניים שהיו אמורים להיות מוחלפים בקווי-גבול קבועים, בעקבות מו"מ מדיני בין ישראל לשכנותיה. מו"מ כזה לא התקיים בעקבות סרבנות ערבית, ועל-רקע רצונם של הערבים לנסות להחזיר לעצמם בכוח מה שהפסידו במלחמת 1948-9. גישה ערבית זו מאפיינת את היחסים בין הצדדים מאז ועד היום, בשינויים כאלה ואחרים הנובעים מהנסיבות הגיאו-פוליטיות העולמיות בעולם ובמדינות הנוגעות. מלחמות נוספות, חרמות כלכליים, גלי טרור, ניסיונות פוליטיים לפגוע בישראל ולהחרים אותה וסרבנות מתמשכת נגד כל ניסיונות הפיוס מצד ישראל, אפיינו את יחסי הצדדים במשך כל השנים מאז קמה ישראל ועד היום. ככלל, מעולם לא השלימו המדינות הערביות עם קיומה של מדינה יהודית באזור, ובמידה ונחתמו הסכמי שלום עם מדינות כמצרים או ירדן, היו אלה תוצאות של התנגשויות צבאיות נוספות, שבהן הוכו הערבים ונאלצו לשלם מחיר מדיני עבור פדיון ההפסדים הטריטוריאליים שלהם בלחימה. המצב במצרים ובירדן איננו זהה, אבל המוטיבים העיקריים הם אותם מוטיבים.

תוכנית השלבים

ההחלטה הערבית שלא להכיר במדינת לאום יהודי בארץ-ישראל, עוברת כחוט השני ביחסי ישראל עם המדינות הערביות ועם ערביי א"י, שלימים הגדירו עצמם "פלשתינים". במשך קרוב ל-70 השנים מאז ההחלטה על תוכנית החלוקה מנוב' 47', לא שינו הערבים את מטרתם היסודית - מניעת ריבונות יהודית בא"י. לימים כונתה הגישה "תוכנית השלבים", ועיקרה הוא להחליש את ישראל בשלבים, במיוחד על-ידי לחץ לוויתורים טריטוריאליים (שביסודם הם בלתי-הפיכים) עם גבולות שאינם ברי-הגנה, לפגוע במעמדה הבינלאומי, להקשות עליה באמצעות חרמות כלכליים ולמרר את חיי תושביה בטרור מתמשך ברמות עצימות שונות. תוכנית השלבים הערבית עודנה בתוקף וכל עוד תהיה בתוקף, אין יסוד להסדר בר-קיימא בין הצדדים. העיקרון המוביל באסטרטגיה זו הוא "שטחים תמורת שלום". במילים פשוטות יותר: "חומר" תמורת "רוח". באירועי-עבר רבים הוכיחו הערבים, כשם שהוכיחו זאת עמים רבים אחרים, שהסכמים שאינם נשענים על יסודות מוצקים - רצון משולב עם צורך אמיתי, השלמה, הסדרי-ביטחון עם ערבויות, גבולות בני-הגנה, ביטחונות מדיניים וכלכליים, סדרי פיקוח הדוקים וסנקציות אפקטיביות נגד הפרות, בשילוב עם יכולת וחופש פעולה - אינם ברי-קיימא. במצב הקיים תנאים אלה עדיין אינם ברי-השגה. אחת החולשות הגדולות במערכת היחסים שבין ישראל לערבים נעוצה בהבדל המהותי הקיים בין הצדדים בתחום הסבלנות ואורך-הרוח. הערבים סבלנים ו"מטריאליסטים"; העסקות שלהם נעשות בנחת ונמדדות בגמלים עדרי-צאן או קרקעות. היהודים קצרי-רוח ו"אידאליסטים"; הם פזיזים, חסרי-סבלנות ומאמינים יתר-על המידה במלה הכתובה (אולי, השפעת התנ"ך?!) ניגודים אלה משקפים את יחסי הצדדים ביותר מדי מקרים, וברובם נוחלים היהודים מפח-נפש. שעה שהערבים לא זזו עדיין מ"מ מהעקרונות שהנחו את תגובתם להחלטות החלוקה, עוסקים היהודים שוב ושוב בתוכניות הזויות, בוויכוחי-סרק בינם לבין עצמם ובתפירה מתמדת של "חליפות הסדר" להסדר שטרם נולד. עד כדי כך גדולה האובססיה היהודית, שבאין להם פרטנר אמיתי בצד הערבי, הם ממציאים פרטנר חלופי משלהם וכאבסורד מוחלט ומזיק, מנהלים עימו בפומבי את המו"מ הדו-צדדי. נזק תוצאתי נוסף של גישה אובססיבית זו הוא שגם "ידידי ישראל", ככל שהם ידידי-אמת, טועים לחשוב: א. שאם היהודים מרגישים צורך לפעול "פול גז בניוטרל", הם כנראה מרגישים מאוימים ולחוצים וצריך "לעזור" להם לקבל החלטות נכונות. ב. אחרים, קצת פחות ידידותיים, מניחים, שמי שמדבר הרבה ללא סיבה נראית לעין, קרוב לוודאי אינו מאמין אמונה שלימה בצדקת דרכו. אם כך, אולי יש משהו בדברי הערבים, וצריך לעזור לצדדים להגיע "לאיזון משופר" של העמדות. אולם הנזק הגדול באמת, נובע מ"הכוח החזק" בעולם הפוליטי: צודק מי שחזק ותמיכה בחלש עלולה לסכן ללא צורך אינטרסים ממשיים של התומך. כרגע נראה שגם ממשל טראמפ נוהה אחר גישה זו.

תהפוכות פוליטיות

בחלל האוויר מנסרות כיום דעות ותוכניות רבות ושונות, רובן ותיקות למדי: "הפרדות", "גישה תהליכית", "מדינת שלוש הקומות של בורג", "פתרון בשלבים", "פתרון חלקי", "חילופי שטחים ואנשים", "שימור המצב הקיים", "פתרון ירדני-פלשתיני" (סיפוח אנשים ללא טריטוריה וסיפוח טריטוריה ללא אנשים), פתרון פדרטיבי, ובוודאי שכחתי כמה נוסחים בדרך. יש עדיין רבים שחושבים שהבעיה היא מילולית - שאלה של ניסוח. היא אכן מילולית, אולם לא בתחום הניסוח אלא בתחום ההבנה לעומק והפנמה של המציאות ושל מהות הבעיה. דומה שיש הרבה יותר "אידיאולוגים" בישראל, שחוששים שמא תהיה המדינה קצת פחות מדמוקרטיה-אוטופית, אבל שוכחים לחשוש שמא לא תהיה בכלל. כדאי להסתכל מעט על מה שקרה לאימפריות מהמאה ה-19 וה-20 ולמדינות שאותגרו בהפתעה במזרח התיכון ובאזורים אחרים בעולם על-ידי תהפוכות פוליטיות וגאו-אסטרטגיות, בכדי להבין שהקיום הלאומי מאותגר הן מבית והן מבחוץ, ואסור לזלזל באף אחד מאתגרים אלה. כל אחד עשוי לפורר את המסגרת ללא תקנה. הסדרים מדיניים ואסטרטגיים, חייבים להבטיח לישראל כושר הגנה עצמאי כנגד כל האיומים שמקורם במרחב הקרוב, ובוודאי במדינות העימות הישיר, גם אם כיום אין הן מדינות-עימות מוצהרות. כל עוד לא השלימו עם ישראל השלמה יסודית ומהותית, כל תהפוכה פנימית בהם עשויה להפוך לאיום חריף ומיידי. השלמה חייבים לתרגל ולהפנים, לא די לכתוב הצהרה על נייר. לצד הפן האסטרטגי-חיצוני, חייבים לעצב כללי משחק חברתיים-אידאולוגיים פנימיים, שיהיו מקובלים על רוב האוכלוסייה, ובתוכה על רוב המגזר היהודי, שהוא הרוב בה. מטבע הדברים, החוסן הפנימי משליך וישליך גם על יחסי ישראל עם העולם הערבי, עם המערכת הבינלאומית ועם העם היהודי. בחברה הישראלית מתרוצצות דעות שונות והשקפות שונות ברוב תחומי החיים. שלושה שסעים משפיעים במיוחד על איכות החיים ועל התרבות הלאומית: השסע הלאומי - יחסי ישראל עם המיעוט הערבי שבתוכה. השסע הדתי - יחסי דת ומדינה, כמדינת הלאום היהודי. השסע הפוליטי - ימין ושמאל (בתחום זה נכללים: אופי המשטר, אופי הפתרון הרצוי מבחינה לאומית בסכסוך הישראלי-ערבי הבסיס המועדף בגישה הכלכלית-חברתית). אסור להניח לשסעים אלה להמשך ולנכר את פלחי-האוכלוסייה השונים זה מול זה. כמדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי, חייבים לעצב כלים ציבוריים אפקטיביים לקבלת החלטות שיסדירו לפחות את עיקרי הוויכוחים הציבוריים בכל נושא. קיימים ניצנים ראשונים של מהלכים כאלה, אולם אין בכך די וצריך להעמיק ולזרז את המהלכים. לפי תוצאות הפסגה הערבית שהתקיימה לאחרונה, ובכלל זה הדברים שאמר בה ובעקבותיה המלך עבדאללה ה-2, העולם הערבי חי עדיין בעולם הישן. העולם הערבי אומנם לא אמר "גבולות 67' ", אבל אמר "פתרון שתי המדינות". ובתוך אמירה זו "שכח" לדבר על "שתי מדינות לאום". במילים אחרות, הערבים עדיין נמצאים בתחילת המאה ה- 20, בכל הנוגע להסדר יהודי-ערבי יסודי ובר-קיימא. אפשר כמובן שיתכנס פעם נוספת ויתקדם עוד צעד קטן לעבר פשרה אמיתית, אולם זו איננה מהפכה, ובשביל עניין זה אין צורך לעצור את הנשימה. במצב זה, הסיכוי להתקדמות טמון בשכנוע טראמפ שהסדר יכון רק אם יהיו שותפות לו המדינות הערביות המרכזיות, כעסקת-חבילה וכמעטפת להסדר אזורי ויובטחו בו האינטרסים הלאומיים והביטחוניים המרכזיים של ישראל באמצעות גבולות ביטחון, אזורי הפרדה, הסכמי אי-לוחמה והסדרי קיום בצוותא מהותיים; את אלה צריכה ישראל להגדיר באופן קטגורי וכיוזמה שלה, בדומה וכתשובה לעקרונות התוכנית הסעודית. בסכומו של דבר, אין פתרון לאומי אמיתי לפלשתינים (בין אם הם אמיתיים או "מומצאים") במדינת-ננס מפורזת באיו"ש, כאשר הקבוצה הגדולה ביותר שלהם יושבת בירדן, קבוצה גדולה נוספת בעזה וקבוצה גדולה לא פחות הם אזרחי ישראל - והדבר מחייב גם אותם חרף רצונם להזדהות כפלשתינים לנהוג כאזרחים נאמנים. יהיה קשה לעצב פתרון שלם ומלא עם נתוני פתיחה אלה, אולם לא נראה שניתן לחשוב על פתרון סביר שאינו קושר את כל חלקי המשוואה בהסדר שיסודותיו השלמה הדדית מלאה והם יציבים וברי-קיימא. שכן, לאחר שיעוצבו הסדרים אלה ויבוצעו בשטח, התמוטטותם בסבירות גבוהה, לא תוכל להסתיים בלא אירועי-אלימות קשים. הכרזתו האחרונה של שר החוץ האמריקני, טילרסון, המחדש את ההכרה בממשל אסד בסוריה, מעוררת שתי תמיהות: א. הכרה במשטר אסד בסוריה כמשטר לגיטימי, היא מכה למהימנות האמריקנית, הפעם כבר עם נשיא חדש. ב. הרעיון אולי מועיל מבחינת ההידברות עם רוסיה, אבל נראה הרפתקני מבחינת בלימת אירן והתקדמות אזורית במהלך ישראלי-ערבי כולל. הרושם הכללי של מהלכי טראמפ ונציגיו באזור לאחרונה הוא של נטייה לבחור שוב בדרך הקלה של לחץ על ישראל. יצירת ציפיות בכיוון זה תוביל במוקדם או במאוחר למשבר בין ישראל לממשל, אם יפתח ציפיות עמוקות מדי ובמיוחד אם יהיה זקוק נואשות להישג בינלאומי. סכנות אלה חייבים למנוע ככל האפשר מראש.