הנשיא טראמפ הגיע, אחרי שעוזריו ביזו את ישראל בירושלים בכמה וכמה היבטים. מאידך-גיסא, התנהלותו במהלך הביקור שידרה ידידות ויחס חם לישראל ולמנהיגותה, במיוחד לראש הממשלה ורעייתו שמכירים את משפחת טראמפ כבר כעשרים שנה. בעת תחילת כתיבתם של דברים אלה, הביקור טרם הסתיים. היו ציפיות שונות וצפי להפתעות חיוביות ושליליות. בינתיים הסתיים הביקור ולהערכתי, לא קרה ביומו השני דבר החורג מהותית ממרכיבי היום הראשון. בתחום האזורי עסק טראמפ, מצד אחד, בהקמת קואליציה בינלאומית לטיפול משותף בסוגיית הטרור האסלמי הפונדמנטליסטי ובשאיפותיה הגרעיניות של אירן; שלב זה עדיין באיבו. מהצד השני, עסק בבניית יחסים והתייחסות חדשים בין ארה"ב לשחקנים הראשיים בסכסוך הישראלי ערבי, במטרה לקדם הסדר כולל בשלבים בין הצדדים עד להשגת שלום.
מכל מה שראינו ושמענו עד כה, התרשמותי היא שבמונחים ריאליים של שינויים מהותיים בעולם הערבי, עדיין אין חדש תחת השמש. ניתן להבחין בתחילתם של שינויי אווירה, שמקבלים כאן ושם ביטויים פומביים חזקים יותר מבעבר. אפשר שהמדינות הסוניות המתונות מבינות כיום טוב יותר את משמעות והיקף האיום האירני ואת הסיכוי המשופר לביטחונן ושרידותן ששת"פ אסטרטגי עם ישראל יכול להציע להן. לעומת זאת, למעט הצהרה של אבו-מאזן על נכונותו לדון עם ישראל בקידום היחסים, אין שינוי בעמדת הרשות הפלשתינית
1 או בעמדת החמאס
2. אם עשה טראמפ עבודה טובה בפגישותיו בסעודיה, מותר להניח שחיזק אצלם בשיחות שניהל שלושה היבטים: א. ארה"ב חוזרת לאזור מתוך הכרה בעובדה שמקור הטרור האסלמי הקיצוני הוא באזור זה. מטרתה להכות טרור זה "עד העצם" מפני שהוא מהווה איום על ארה"ב ובעלות-בריתה. ב. ארה"ב רואה באירן גורם אירדנטי, מאיים על האזור ומאיים על שלום העולם בגלל חתירתה של אירן להשגת נשק גרעיני וחתרנותה האזורית. ארה"ב מתנגדת לכך שלאירן יהיה נשק גרעיני ותפעל לתת ביטוי מעשי להתנגדות זו. ג. ארה"ב מצפה שמדינות האזור תהיינה שותפות פעילות בכוח צבאי ובאמצעים נוספים לשני המאמצים הנ"ל, וסבורה שפתרון של שלום ישראלי-ערבי יוכל לתרום לכך תרומה משמעותית. על כן תפעל לקדם הסכם כזה.
לדברים אלה ניתן להוסיף את הידיעות שפורסמו הבוקר וטרם אושרו ממקורות ממשלתיים מוסמכים, שהסעודים, כמייצגי העמדות הסוניות המתונות, מוכנים להפוך את "סדר הפעולות" של ההתקרבות לישראל, ולקדם נורמליזציה מלאה על יסוד הסכמי מסגרת סבירים מבחינתם, למימוש מלא בפועל של תהליך שלום שלם. גישה זו עונה על הציפיות האמריקניות, מציעה לישראל "מקדם ביטחון" של זמן וכוונות ומשדרגת בטווח קצר יחסית את יכולות ההתנגדות האסטרטגית למגמות ההתפשטות האירניות. עם זאת, אין בינתיים שינוי בעמדה הערבית הבסיסית, שהשתקפה גם בעבר בהצעה הסעודית להסדר מ-28 במרץ 2002, עם התיקונים האחרונים משנת 2017.
אין ספק שמסתמנת כאן התפתחות חיובית, אולם רק על דרך הצהרת-הכוונות ועדיין לא על דרך הביצוע. כידוע, "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" והפרטים נמצאים, עדיין, במקום הציבו אותם הסעודים ב-2002. מבלי שיזוזו משם, לא יתחולל שינוי בשטח. הדיון איננו דיון עקרונות בעלמא, אלא תוכנית מדינית שביצועה יקבע גורלות. לכן, בין היתר, מגוחך לשמוע שוב את הצעותיו של ברק מפי "גרופיס" כאלה ואחרים שלו, שחותרת שוב לכיוון שכשל בהסכמי קמפ דויד, שגם בהם נקט ברק בדרכים דומות
3. אצל ברק הדיון הוא "מתמטי", כשבפועל הוא אמוציונלי, פסיכולוגי, סימבולי ואסטרטגי - רק לא מתמטי; אבל זהו חסרון מוכר של ברק.
ברק מעולם לא הצטיין "בחקר נפש האדם" (התמחותו, ככל שידוע היא "בחקר ביצועים" של מערכות לא אנושיות). בגלל חולשה אינהרנטית זו שגה בעבר לא פעם והוא שוגה גם הפעם. תוכנית רעה איננה הופכת בהכרח לתוכנית טובה רק מפני שהשתנו נסיבות (לרעה) וחלף זמן למן הכישלון הקודם.
בקורו של טראמפ מבטא רצון ממשי וכוונה חיובית להשיג הסדר שלום כולל באזור, אבל הדרך והשיטה עדיין מטושטשות ומזוגזגות עד כדי גרימת סחרחורת לכל הצדדים המעורבים. אופיו של האיש מונע במידה מסוימת מכל השותפים הפוטנציאליים לבטא את הגיגיהם האמיתיים בנושא ההסדר וסיכוייו. אני אינני מאמין בחזרה על מהלכים שכשלו בעבר. נכון שגם לנפשות הפועלות יש השפעה חזקה על התוצאה, ובמקרה זה השינוי הוא אצל השחקן החזק ביותר במגרש. אולם אם טראמפ מאמין באמת ובתמים בדברים שאמר בפומבי כבר מספר פעמים, שאין בכוונתו לכפות הסדר על הצדדים, דרכי העבר אינן מרשם בדוק להצלחה, אלא להפך.
לדעתי יש רק דרך אחת לנסות ולקדם הסכם בין ישראל לערבים ועליה להיות מושתתת על ארבע אקסיומות אלה:
א. הואיל וכל פתרון עתיד להיות כרוך בצעדים בלתי-הפיכים, שום פתרון שיסכן את שלומה וקיומה של ישראל לא יוכל להתממש. הואיל והערבים הם יוזמי השימוש בכוח בכל שנות הסכסוך, חובת הוכחת הרצון הטוב (שינוי גישה אמיתי) מוטלת עליהם.
ב. הפלשתינים לא יוכלו להשיג מדינה רק ע"ח גריעת שטחים מישראל (משום שבפתרון כזה קיים הסיכון הנ"ל); לפיכך, פתרון מדיני מחייב צורה זו או אחרת של הסדר גם בהשתתפות ירדן ומדינות נוספות. במילים אחרות: לא ניתן להגיע לפתרון אלא על יסוד העקרונות שעוגנו בהצהרת בלפור ובאישור חבר הלאומים שניתן לה ב-24 ביולי 1922. ההתקדמות בין ישראל לפלשתינים תעשה במקביל להתקדמות בין ישראל ל"עולם הערבי הסוני המתון", והחתימה הסופית תהיה על שני ההסכמים במקביל.
ג.
הכרחי להשתית את נקודת העבודה של יחסי ישראל עם הערבים על הדדיות.
ד. כאשר המטרה היא
הסדר קבוע ויציב, המהות קודמת ללוח הזמנים.
מכאן ניתן לנוע לשינוי הנקודה הארכימדית ביחסי ישראל עם המדינות הסוניות המתונות, אשר נשענת כיום על
סירוב להכרה בזכות קיומה של מדינת לאום יהודית וריבונית, עם גבולות בטוחים ומוכרים בשטח כלשהו של ארץ-ישראל.
הנ"ל בשילוב עם סירוב להשלים עם המצב הנוכחי כבסיס ריאלי להסדר עתידי שיושג בשלבים, ימנע כל התקדמות להסדר כל עוד ימשך. על-כן, שינוי נקודת העבודה הוא תנאי הכרחי אוביקטיבי.
הדרך להתקדמות עוברת דרך הסכמה על השינוי הנ"ל בנקודת העבודה, ההסכמה תפתח תהליך מודרג של הדברות והתקדמות ביישום, מתוך שיתופי פעולה, ללא אלימות וללא הסתה, תוך הסכמה על לוח זמנים ארוך לבחינת השלכות היישום בשטח במינימום של חיכוך.
העלמת או החלשת הדחף המידי של כל צד למימוש כלל שאיפותיו לאלתר, לצד הבנה שיש בסיס עקרוני ואופרטיבי מוסכם להתקדמות בערבות מעצמתית ואזורית. התהליך תחולל סדרה של הסכמים שיובילו בשלבים לשינויים מהותיים במצב הקיים.
אף צד לא יגיע לקיום מלוא שאיפותיו וסביר להניח ששיווי המשקל החדש שיתהווה לא יהיה סימטרי. תהליך שבו ההתקדמות מבטאת יישום שאיפות לצד מימוש ויתורים, יקהה את עוצמת התסכולים הכרוכים בשינוי הציפיות הנוכחיות, וימנע או ימתן מאוד תהליכים אלימים מבקשים לקבוע עובדות בשטח ומצליחים, למעשה, רק להקצין עמדות ולגרום אבדות ונזקים הדדיים.
בעצם קיומו של אופק מדיני מוגדר, גם אם זו הגדרה בקווים כלליים, יש כדי למתן את הלם ההכרה בצורך להתפשר, הפנמת הכרה זו והשלמה עימה.
מדיווחי התקשורת ניתן להבין שישראל התבקשה שוב לבצע באופן א-סימטרי מחוות של רצון טוב.
זו דרך שמובילה לשום מקום. מחוות הן מילה נרדפת לסחטנות "כאן ועכשיו" ללא תמורה. הערבים טובים מאוד בניצול תחום זה וישראל יוצאת ממנו תמיד ניזוקה. את הדיון בין ישראל לערבים יש לנהל בהקדם בכדי להגיע להבנות היסודיות. עד שאלה יושגו, צריך המצב בשטח להישאר כמות שהוא; תמריץ להתקדם בדיון צריך להיות מול שני הצדדים. מה שהוסכם בביקור כמחווה לטראמפ - הוסכם, אבל אין להתקדם יותר בדרך חתחתים זו.
ובשולי הדברים הערה נוספת: טראמפ הוא נשיא יוצא דופן בהוויה האמריקנית ונדמה לי שגישתו לסכסוך הישראלי-ערבי מושפעת משונות זו. בעולם האינטרסים "הטהור", עמדתה של ישראל בחוגים אמריקניים אינטרסנטיים, הייתה תמיד נחותה מזו של ה"עולם הערבי". אצל טראמפ אני מזהה מגמה שונה. עם זאת, ארה"ב ד'היום איננה מה שהייתה ועוברת על פניה רוח רעה ומטרידה. גם מבחינה זו חשוב לשקול את קצב המהלכים הישראלי מול ההתפתחויות הפוליטיות הפנימיות בארה"ב. בשיקול הישראלי היסודי חשוב שלא נמצא עצמנו בעיבורו של תהליך מהותי שלא ניתן יהיה להשלימו כראוי. התפתחות תהיה תמיד לרעה.
