1. נתחיל דווקא בלב לבייב, שהסיפור שלו עובר מתחת לרדאר בעקבות הרעש הטבעי סביב
אליעזר פישמן. האפשרות שהגופים המוסדיים ייתנו ללבייב ולשותפו החדש מוטי בן משה להמשיך לנהל את
אפריקה ישראל תחת הסדר חוב שני משקפת היגיון עקום ולא מוסרית, אבל היא כמובן חוקית (הרבה דברים עקומים נעשים בחסות החוק היבש). לפי ההיגיון הזה, יכול איש עסקים להיכנס למגה הסדרי חוב (במקרה הזה לא פעם, אלא כבר פעמיים) ולצאת מהם ארוז עם חוב מאורגן מחדש בעודו ממשיך להחזיק בהגאי הניהול, בלי שיישאלו כלל שאלות קשות לאורך כל הדרך.
בעבר הגדרתי פה את לבייב כמחדל העסקי הגדול ביותר במשק - שווה ערך או אף גדול יותר לפישמן. לבייב הוא ודאי הכישלון העסקי הגדול ביותר מאז ומעולם בסקטור העסקי הישראלי. הכישלון הזה נעטף בשלל גורמים כמו "המשבר ברוסיה" או "המשבר באוקראינה", אבל כמו במקרה של פישמן, שום תירוץ כמו "הסביבה" או "אירועים חיצוניים" לא יכול להצדיק אובדן של מיליארדי שקלים.
בכלל, למנהלים ולבעלי שליטה יש מנהג די מגונה: כשהם בשיא כוחם, כשהישג רודף הישג, כשההשפעה וההצלחה מסחררת את ראשם, הם מתבלבלים וחושבים שהכול בזכותם, שאין בלתם, שההצלחה היא אך ורק פרי עמלם. אבל כשהגלגל מסתובב, הם מרחיקים את עצמם מהאחריות לכישלון - זה השוק התחרותי, אלה אירועים שלא היו בשליטתנו, זה הענף הקשה שבו אנחנו פועלים. זה לא אנחנו, אלה "הגורמים החיצוניים".
היקפי שערוריית לבייב נפרסו כאן בעבר, והם כוללים השמדת ערכה של אפריקה ישראל כמעט לחלוטין, לאחר ששווייה נאמד בשיאו בכמה מיליארדי שקלים. ב-2009 נכנסה אפריקה ישראל להסדר חוב בהיקף של כ-7.5 מיליארד שקל באג"ח. היום היא שוב בהסדר חוב. היקף התספורת הכולל של הרפתקאות לבייב מתקרב ל-2-3 מיליארד שקל (תלוי בעיתוי המימוש של המניות שניתנו במסגרת הסדר החוב הראשון). לבייב עצמו אומנם הזרים מאות מיליונים, לא בבת אחת, אבל נותר בעל הבית והאיש הקובע באפריקה עד הסבב הנוכחי, שבו הוא עומד "לזכות" שוב בהגה הניהול.
בעסקה נוספת, הוא רכש את אפי פיתוח, החברה הבת שפועלת בעיקר ברוסיה, תמורת 550 מיליון שקל. יש לי תחושה שבעוד כמה שנים יתחוור לכולם שלבייב הרוויח הון תועפות בעסקה הזאת. ובכלל - לבייב הוא מיליארדר. יש לו ככל הנראה הרבה מאוד כסף מעסקי היהלומים הפרטיים שלו. עובדה היא שהבנקים לא ויתרו על חובו כלפיהם. במקום לתת לו להתרכז בעסקי היהלומים ובעסקי הנדל"ן הפרטיים שלו, הגופים המוסדיים שוקלים לתת לו עוד פרס: לחזור לזירה שבה הוא נכשל שוב ושוב, לזירה שבה הוא השמיד ערך כה רב והכניס את החברה לשני הסדרי חוב ענקיים. חוקי? בטח חוקי. מוסרי? ערכי? ודאי שלא. וזו הבעיה. למרבה הצער, מוסר וערכים אינם מובאים בחשבון.
2. אירוע קטנטן לכאורה משקף נהדר את כל הסיפור של אליעזר פישמן, או ליתר דיוק את הסיפור של הבנקים ואליעזר פישמן. זהו סיפור שכתבתי עליו כאן בעבר - על בנק אגוד והדיילת לשעבר במטוסו הפרטי של פישמן - אליזבטה פינצ'בסקי, שהיום כנראה מבלה את חייה אי-שם בקייב. זה סיפור על הפקרות, על ערבויות אישיות, על חתימות על ערבויות אישיות שאינן שוות דבר, חתימות על הקרח. כל המשחק הזה נעשה תחת המעטה הכבד של סודיות בנקאית.
בבקשה שהגיש בנק אגוד לבית המשפט בעניינו של פישמן, התברר שאיש העסקים ערב גם לחובותיהם של צדדים שלישיים, שיתרת חובם לבנק עומדת על 55.6 מיליון שקל. לפני כחצי שנה, בתוכנית "עובדה", חשפו בן שני ושחר אלתרמן שחלק גדול מהכסף נותב לחשבונה של הדיילת לשעבר במטוסו הפרטי של פישמן.
כיצד קרה שפישמן חילק ערבויות אישיות בהיקפים של עשרות מיליונים גם לדיילת שלו, בעוד שהיה ידוע כמי שהימר בהיקפים גדולים על מטבעות? האם הדיילת לא עמדה בהחזר ההלוואות (איך היא יכולה לעמוד בו בעצם)? מדוע בנק אגוד לא כלל את החובות הללו בבקשה הרשמית לבית המשפט? מה הוא מנסה להסתיר? מדוע נלקח אשראי של עשרות מיליונים על-ידי צדדים שלישיים? והאם נכונות ההערכות שהוא שימש לפעילות מט"חית? ומה לדיילת ולפעילות מט"חית בעשרות מיליונים?
גברת אליזבטה פינצ'בסקי יכולה לספק תשובות לכל השאלות הללו, אבל ספק אם היא תעשה זאת, גם אם יגיעו אליה. מי שצריך לספק את התשובות הוא בנק אגוד, שממשיך להסתתר מאחורי אותה "סודיות בנקאיות", ומי שצריך להרים את המסך מעל הסודיות הבנקאיות הזאת הוא הפיקוח על הבנקים בישראל.
3. אני מסופק אם בסופו של דבר תתקיים חקירה במקרה של פישמן ולבייב. סביר להניח שאחרי כל הרעש והמשחק הכפול והמכור של הבנקים, יגיעו להסדר כלשהו, בין אם בהליך הנוכחי ובין אם בהליך של פשיטת רגל. לכולם יש אינטרס לסגור את הסיפור הזה כמה שיותר מהר. אלא שיש דרך אחרת לקיים חקירה, אם לכולם יש אינטרס להשקיט אותה - דווקא באמצעות אותם בתי המשפט שהפכו למכבסה עבור פושטי הרגל, אפשר לנסות לנהל סוג של חקירה.
4. ניתן לנסות לחקור רק דרך תביעות שמוגשות נגד אלו שהלוו את הכסף. תביעה אחת כזאת, במקרה של פישמן, כבר יצאה לדרך. בדצמבר אשתקד הגיש שלמה גולובינסקי, בעל מניות בבנק אגוד, באמצעות משרד עורכי הדין נאור-גרשט (
אופיר נאור ו
רנן גרשט), דרישה לבית המשפט ובה הוא מבקש לגלות ולעיין במסמכים של ההלוואות שניתנו לפישמן. הוא ביקש את המסמכים ששימשו את ועדת האשראי ואת הדירקטוריון בבנק, לרבות מסמכי עבודה, חוות דעת, מסמכים חשבונאיים, הערכות שווי וכדומה. בקיצור: הכל מכול.
הסיבות לתביעה הן השאלות שעלו בסעיפים הקודמים: בנק אגוד, בנק קטן מאוד במערכת, אפשר לפישמן לצבור חובות בהיקף של כ-270 מיליון שקל, לכאורה סכום קטן מאוד בהשוואה לבנקים הגדולים, אבל בהתחשב בגודלו של הבנק, מדובר בהיקף היחסי הכי גדול של הלוואות. ועוד עניין: השעבודים שנרשמו לטובת הבנק נרשמו לכאורה רק לאחר שפישמן הפסיד כ-2 מיליארד שקל בעקבות ההימור הכושל והפרוע על הלירה הטורקית. כלומר, לכאורה נראה שלבנק היו כמה וכמה תמרורי אזהרה והוא התעלם מהם. ההשפעה על בנק אגוד הייתה משמעותית - מדובר בנזק שעלה לבנק בכ-11% מהונו העצמי, הרבה יותר משיעורו בבנקים הגדולים.
5. מאז דצמבר מתגלגלת התביעה בבתי המשפט ומן הסתם היא תמשיך להתגלגל עוד זמן רב. בחצי השנה האחרונה התרחשו במסגרת התיק כמה אירועים מפתיעים וגם כמה לא מפתיעים שמלמדים אותנו לא מעט על ההתנהלות במשק. הראשון, די מפתיע: בנק אגוד הסכים בסוף פברואר למנות ועדת תביעות מיוחדת לבחינת הפעולות או המהלכים שיש לנקוט ביחס לאשראי שהעמיד הבנק לפישמן. הוועדה הבלתי תלויה, כך מסר הבנק בהודעתו לבית המשפט, "תבחן את דרך הפעולה הנכונה לבנק לאור מכלול הנסיבות וההליכים הנוגעים להעמדת אשראי על-ידי הבנק לפישמן ולחברות בשליטתו, או לצדדים שלישיים בערבותו של פישמן, ולפעולות שנעשו או לא נעשו לאחר הענקתו של האשראי לרבות הארכתו, מיחזורו, שינוי תנאיו, דחיית פירעונו, אי-נקיטת פעולות לגבייתו וכדומה".
עד כאן צריך לפרגן לבנק אגוד. הוא לוקח אחריות, ממנה ועדה בלתי תלויה שתבדוק את התנהלותו. אז הנה, למען ההגינות, הרעפנו מחמאות על בנק אגוד. זאת ואף זאת: הבנק הבטיח לבדוק את האפשרות, בעקבות ממצאי הבדיקה, להגיש תביעה נגד נושאי משרה או עובדים אחרים של הבנק או נגד גורמים אחרים. נפלא, לא? כמובן, הבנק ביקש לעכב את הליך הבקשה לגילוי מסמכים עד שהוועדה תמצה את בדיקותיה.
6. או.קיי, מהמחמאות נעבור לביקורת. בנק אגוד קבע את זהות חברי הוועדה: עו"ד רובי בכר, שישמש היו"ר שלה, ולצדו יכהנו כחברים פרופ' בן ציון זילברפרב, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, ו
דוד ברוך, לשעבר מנכ"ל
בנק ירושלים. כחודש לאחר מכן, התברר שהתובע "חפר" בעברם של חברי הוועדה ומצא ששניים מהם נמצאים ב
ניגוד עניינים חריף.
בכר, למשל, ייצג בעבר את בעל השליטה וסגן יו"ר הדירקטוריון, ישעיהו לנדאו, ואת יו"ר דירקטוריון בנק אגוד,
זאב אבלס, במאבק שליטה שהיה לאלה מול
שלמה אליהו, המחזיק בגרעין השליטה בבנק. במסגרת מאבק השליטה ביקש אליהו להוציא צו מניעה נגד מינויו של
חיים פרייליכמן לתפקיד מנכ"ל הבנק. יתרה מכך, טען התובע, בכר מייצג את בנק
מזרחי טפחות בתיק פשיטת הרגל של פישמן. לכן, הגיע התובע למסקנה, ואני מסכים איתו בהחלט, עו"ד רובי בכר, מעורכי הדין הבולטים בישראל, שותף בכיר במשרד עו"ד פישר בכר חן וול אוריון ושות', אינו יכול לכהן כיו"ר ועדת התביעות.
כמו-כן טען התובע טענה הגיונית מאוד ולפיה דוד ברוך, לשעבר מנכ"ל בנק ירושלים, שעמד בתפקידו הקודם בצדו השני של המתרס, לא יטיל דופי במדיניות מתן אשראים בבנק. השורה התחתונה: התובע ביקש לפסול את עו"ד רובי בכר ודוד ברוך מחברותם בוועדה, או בלשונם של עורכי דינו: הדבר משול לאדם שמואשם בביצוע עבירה ובוחר לעצמו מי יהיה הגוף שיחקור אותו, מי יקבל סמכות לבחון את התנהלותו וכדומה.
7. הפינג-פונג נמשך: באופן מפתיע, שוב מפתיע, נעתר בנק אגוד לבקשתו של התובע, אף שלטענתו אין לו זכות להתערב במינוי חברי הוועדה. הבנק החליט להחליף את בכר ולהציב במקומו בראש הוועדה את השופט בדימוס
עדי זרנקין. נדמה לי שבנק אגוד הבין שהוא הגזים. יפה שהוא הקים ועדת בדיקה, אבל לא יפה שהוא הציב בראשה מישהו עם ערימת ניגודי עניינים על ראשו. או.קיי, שוב מחמאות לאגוד: הודה בטעות ותיקן אותה.
8. כדור הפינג-פונג חזר עתה לתובע, ששוב "חפר" ומה מצא? שדוד ברוך, אחד מחברי הוועדה שביקש לפסול, מונה באפריל 2013 לדירקטור בחברת הספנות צים, אשר מנתה לא מעט דמויות מהעולם הפיננסי כמו רו"ח
ראם עמינח, בעלה של רקפת רוסק עמינח, מנכ"ל הבנק. זאת ועוד: בדירקטוריון צים כיהן כדירקטור, במקביל לברוך, גם עו"ד יחיאל גוטמן, שהיה בעבר דירקטור בבנק אוצר החייל, ובמסגרתו שימש כמ"מ יו"ר ועדת האשראי של הבנק.
עוד דבר מצא התובע: ברוך הוא דירקטור בחברת איי.די.או גרופ יחד עם מיכל מרום בריקמן, שהיא דירקטורית בבנק אגוד וחלק מהנתבעים הפוטנציאליים. כלומר, דוד ברוך ומיכל מרום בריקמן יושבים יחד באותו דירקטוריון, יש להם אינטרסים משותפים רבים, ובוודאי גם מערכת יחסים אישית (כך כתב התובע).
השורה התחתונה: התובע מבקש להחליף גם את דוד ברוך מתוך רשימה שהוא סיפק. וזו הרשימה: השופט בדימוס
שלום ברנר, עו"ד דן אבנון, השופטת בדימוס
הילה גרסטל והשופטת אורית אפעל גבאי.
9. הכדור חוזר לבנק אגוד, שעולה להתקפה: בתחילת החודש הגיש את תגובתו לטענות התובע שלמה גולובינסקי וכתב כי הוא מנסה לחבל בעבודתה של הוועדה או בשיקול דעתה העצמאי. הבנק רומז שגולובינסקי פועל ממניעים אחרים ומוצא בכל פעם תירוצים חדשים כדי לחבל בהקמת הוועדה.
10. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-4.6, שולח התובע את תגובתו לטענת בנק אגוד ובה הוא טוען כי תגובת הבנק תמוהה ונראה כי אגוד "מתעקש לעשות כל שלאל ידו כדי להקשות על הליך גילוי האמת, פעם על-ידי מינוי ועדת תביעות אשר מתגלה כוועדה נגועה ותלויה, ופעם על-ידי הסתרה בוטה של עובדה שהינה רלוונטית ביתר שאת לענייננו ואשר חובה עליו הייתה לגלות לבית המשפט". לכן מבקש התובע לדחות את בקשת אגוד.
אז הנה אנחנו, חצי שנה מהגשת התביעה. מערכות משפטיות מהסוג הזה הן מתישות ויקרות. לבנקים, כמו לכל גוף גדול במשק, יש סוללה של עורכי דין, מהמשובחים שבהם, המומחים בהתשה כזאת (ובגריפת שכר טירחה שמן עליה. ככל שההליך המשפטי מתמשך שעות העבודה שלהם נערמות ואיתן גם הכסף). יש כאלו שנשברים ומתפשרים, יש כאלה שממשיכים עד הסוף.
חולפות להן השנים, אבל האמת היא שכדאי להיות סבלנים. אם אכן תתחיל לפעול ועדה בלתי תלויה בבנק אגוד, שתבדוק את הכשלים במתן האשראי לפישמן, אני בטוח שהיא תחשוף כמה ממצאים מסמרי שיער. הדרך הזו - דרך התביעות נגד בנקים ונגד גופים מלווים אחרים - היא הדרך היחידה שבה ניתן לחשוף את האמת בפני הציבור, ובעקבות זאת גם לתבוע את אלו שהתרשלו.
11. איזה פסטיבל היה השבוע בכנסת, בוועדת הכלכלה, בדיון על פישמן. הח"כים התחרו בינם לבין עצמם מי יספק את המשפט הכי מתלהם, הכי בוטה, שיגיע לכותרות כלי התקשורת. יושבי בית המחוקקים הישראלי הם שצריכים להסתכל במראה. תיקוני חקיקה שעברו לפני כמה שנים הפכו את ישראל לגן עדן עבור פושטי רגל. אין זה מפתיע, לכן, שמספר צווי הכינוס זינק בין 2009 ל-2015 פי ארבעה כמעט, מכ-4,000 לכ-14,800 (ראו גרף).
שאלתי זאת בתחילת השבוע ואשאל שוב: כיצד קרה שמספר צווי הכינוס זינק כך בשנים שבהן המשק היה בריא ולא היו שום סימנים של מיתון חריף או האטה כלכלית משמעותית? התשובה טמונה בגישה המשפטית השלטת שלפיה כדאי "ל
שקם" את פושט הרגל, למחול לו, להביא להבראת עסקיו, בין היתר בתוך המשך שליטתו בהם.
בגישה הזו משתלם לגשת לבית המשפט, להיכנס למכבסת הענק הזאת, לגבש הסדר חוב מפנק או אפילו תהליך פשיטת רגל שיסתיים בהסדר כלשהו, ולצאת בתוך זמן קצר עם חולצת עסקים לבנבנה ומגוהצת למשעי, בלי שום כתם, לעבר פרק חדש בחיים העסקיים. פושט הרגל ובני משפחתו יכולים להמשיך לחיות בפאר ובהדר, בטירות השוות עשרות מיליוני שקלים.
יושבי בית המחוקקים הישראלי צריכים להבין שהם אחראים לגן העדן הזה, שגם הם אחראים להסדרים הנדיבים הללו, לעובדה שישראל הפכה גן עדן לפושטי הרגל. הם גם צריכים להבין דבר נוסף: מחיקות המיליארדים של לבייב, פישמן, זיסר, מימן, דנקנר ועוד לא משפיעות על הציבור באופן דרמטי. מחיקות שנעשות על-ידי הגופים המוסדיים מתבטאות בשברי אחוזים, אם בכלל, בתשואה לחוסכים. זה זוטי זוטות. גם הפסדי האשראי הגדולים בבנקים נבלעו ונספגו בכרית ההון העצמי הגדולה שלהם, כך שלא פגעו דרמטית ביציבותם או בתשואה לאלו שהשקיעו במניותיהם.
הבעיה היא בכלל לא כסף, והשאלה היא לא כמה יחזירו פישמן או לבייב לקופת הנושים. הבעיה היא של ערכים, של צדק חברתי, של חקירת האמת, של חקירת ההפקרות. זה יותר חשוב מאיזו תספורת תהיה וכמה. כי היא כבר נעשתה בפועל (הבנקים מחקו את החובות האבודים).
מתבקשת חקירה, בין שתהיה של הרגולטורים ובין שתהיה באמצעות תביעות בבית המשפט, כדי להרים את המסך מאחורי המילים היפות האלה "סודיות בנקאית". רק כך יתגלה סוד ההפקרות.
