תודה לך, תודה רבה, רבה לך דויד גרוסמן. הרבה איחולים וברכות בשל זכייתך (יום ה', 15.6.17) בפרס מאן בוקר הבינלאומי, עבור ספרך "סוס אחד נכנס לבר", יחד עם מתרגמת הספר לעברית, ג'סיקה כהן. תודה רבה לך על שאתה טורח וכותב שמך הפרטי, בעברית, בצורה ראויה, עם האות "יוד" לאחר האות "ואו", הנכללת בשם פרטי זה, שלך.
תודה רבה לך, חנון ג'ינגי', ממושקף ומוכשר כשד שכמוך, שאינך מניח לנושא השואה ואתה עוסק - ואגב כך, גם מעסיק אותנו (אם נרצה ואם לאו) - בנושא הטעון הזה של השואה. תודה לך חבר, לרעיון ולהשקפה, שהשואה הינה דבר שלא תם, בסיומה של מלחמת העולם השנייה והוא מתקיים בנו, יום יום, שעה שעה.
הגם שהספר "סוס אחד נכנס לבר" אינו עוסק - באופן ישיר - בשואה, אסיר תודה אני לך, על שאתה ממשיך להנכיח ולקיים, בכתיבתך, עניין קיומה של השואה. לכן, שמחה רבה הייתה בי, כשגיליתי שהספר מתרחש ומתקיים, במהלך מופע הסטנד אפ של הקומיקאי דובל'ה ג'י, בנם היחיד של זוג ניצולי שואה ירושלמים. נכון שהשואה אינה נוכחת ומתקיימת בספר זה, באותה עוצמה, כפי שהתקיימה ב"עיין ערך: אהבה", אבל עדיין טרחת ויצרת חיבור והקשר דברים, בין קיום זכר השואה, לפרט הביוגרפי הזה, בחייו של גיבור ספרך זה, זוכה הפרס.
תודה שאמרת ליוני ליבנה: "כולנו ניצולי שואה באיזה אופן. כולנו מצולקים. השאלה כמעט תמיד צריכה להיות דווקא איך לא לכתוב עליה. היא הרי משפיעה על האופן שבו אנחנו מגדלים את ילדינו, על היחס שלנו לקיום של ישראל. אותי מעניין איך הקרינה של דרמה היסטורית ענקית חודרת לתוך הבועה המוגנת, האינטימית, של משפחה אחת".
לפני כשלושה שבועות, לערך יצאתי, מחמת עיסוקים שוטפים, לברצלונה ושבתי - בתוך יומיים - ארצה, באותה טיסת שכר, זולה להפליא, שאחד מהמתמחים במשרד "דג" עבורי, באתר טיסות מוזלות. המטוס היה גדוש באבות, בגילים של שלושים וחמש ומשהו מעלה, עם בניהם, בני תשחורת בגילים של - קודם לגיל בר-מצווה. הללו חלקו בהתלהבות חוויות לקראת המשחק הצפוי של ברסה, ביום שלמחרת, עם כל הסובבים אותם, במטוס.
מונחים ושמות דוגמת: "ברסה"; "קאמפ נואו"; "ריאל מדריד"; "קלאסיקו"; "לוס באלאנקוס"; "סופר קאפ" ו"סופר קלאסיקו", חצו - בשריקה - חלל המטוס, מפי זבי החוטם, היפראקטיביים אלה, שהשתעממו בטיסה וחלקו התרגשותם לקראת משחק הכדורגל הצפוי, בשוטטות הלוך ושוב, במעבר המטוס. ניסיתי להסתיר בורותי המוחלטת בשלל המונחים שעפו באוויר ונחתו, נחיתות אונס מכאיבות למדיי, בשתי האוזניים שלי. פניתי ושאלתי זב חוטם אחד, "נגד מי משחקת מחר ברצלונה?". הלה הסתכל בי בפליאה ופלט: "מה זה משנה. העיקר שהמשחק יהיה בקאמפ נואו". שתקתי. מה אענה למומחה כדורגל, קטן קומה וגדול ידע זה, שעה שלא ידעתי - אז - מה משמעות המונח, קאמפ נואו.
אף אחד מבני תשחורת אלה - שאבותיהם, שנראו בני המעמד הבורגני ומטה, שאין הפרוטה מצויה בכיסם, דרך קבע וששילמו, לפחות חמש מאות אירו עבור כרטיס אחד למשחק הכדורגל הצפוי - לא נראה בשטח עם ספר בידו. מקסימום היו כמה ש"נתפשו על חם", עם משחקי מחשב משוללים ביותר. באחד ממעברי המטוס ראיתי קבוצת בני תשחורת משוחחים בהתלהבות על כדורגל, כשהמלים: "מסי", "ריאל", "ברצלונה" ו"רונאלדו", עפו במהירות שיא, באוויר.
תודה מרובה לך, דויד גרוסמן, שהענקת לספרות ממד תחרותי וזכית - כמו אלוף - כמו מסי או רונאלדו, לפחות בפרס בוקר מאן היוקרתי והראת לארגנטינאית, סמנתה שוובלין; לצרפתי, מתיאס אנאר; לנורבגי, רוי ג'קובסון ולדנית, דורותה נוס, מאיפה עושה את זה הדג. ויבוא גם על הברכה,
עמוס עוז, שעזר לך כבלם-תוקף. תודה רבה לך, חנון ג'ינגי', ממושקף ומוכשר כשד שכמוך, שבמקום שבני התשחורת שלנו והאבאיים שלהם, יעסקו - כל הזמן - ביריבות הפוליטית שבין תושבי חבלי הארץ היריבים שבספרד, קטלוניה וקסטיליה, המתגלמת ביריבות הספורטיבית בין קבוצת הכדורגל שלריאל מדריד, הנתפסת כמייצגת הממשל ומשפחת המלוכה, לבין קבוצת הכדורגל של ברצלונה, המייצגת את האופוזיציה, הצלחת להעביר תשומת הלב - ואפילו, אך ורק למספר דקות - לענייני רוח וספרות.
אז, אם עוסקים כבר בענייני רוח וספרות, הרשו לי להביא ציטוט מביקורת נפלאה שכתב עמרי הרצוג על הספר, זוכה הפרס, עם פרסומו בארץ, באלה המלים: "ספרו החדש של דויד גרוסמן מתנהל על קו מתח גבוה, מופעל על-ידי אנרגיה תזזיתית ומהפנטת שכמעט ואין-לשאתה. תחושה נמשכת של תדהמה מלווה את הקריאה בו, והיא נוגעת להעזה של גרוסמן וגם לחדשנות שלו כמספר: הרומן כולו מתנהל בתוך מועדון, שבו מתרחש מופע סטנד-אפ, שהקורא מאזין לו וצופה בו. אני משתמש במלה "צופה", משום שהממד החזותי של המופע - רגעי הסלפסטיק והתקריבים המילוליים על פניו וגופו של הקומיקאי - הם מוחשיים להפליא. "סוס אחד נכנס לבר" מתרחש באתר אחד, מציג גיבור מרכזי אחד ונמשך לאורכו של ערב אחד, אך אין זו דרמה קאמרית צנועה או מהוסה. היא מאכלסת רכבת הרים רגשית בעבור גיבוריה וקוראיה, שמיטלטלים איתה קצרי נשימה, ובהדרגה גם מבוהלים". איזה יופי. איזו כבוד למלים. לפואטיקה.
אמרת - סופר מוכשר וחסר פוזה שכמוך כי: "שניים מהמועמדים ברשימה הקצרה הם ישראלים", המשיך ואמר. "זו תופעה שב-180 השנים האחרונות השפה העברית הוחייתה מהעפר והפכה לשפה מדוברת. כששני אנשים מדברים עברית מודרנית הם לא מודעים לנס שיש בכך. היום יש לנו ספרות פורחת ונפלאה ובה כותבים רבים ונפלאים כל כך. תודה לדובל'ה הסטנדאפיסט שעומד על הבמה ומתגרה בקהל עד שמשהו קורה וסיפור אחר פורץ ממנו בכוח בלתי נשלט, סיפור חייו וילדותו. הוא מנסה לספר את הסיפור האינטימי שלו לזרים מוחלטים. היה עונג כזה לכתוב את הדמות הזו, דמות שהיא כמו לרכוב על גב סוס פרא ברודיאו, לא ברור מי נוהג את מי". תודה דויד גרוסמן שהזכרת לנו שאנחנו, גם עם הספר, שעדיין יכול לעשות בית ספר לגויים ואפילו שלא מדובר במשחק כדורגל בין מדריד לברצלונה.
