"לְפִיכָךְ נִתְכַּנַּסְנוּ, אָנוּ חַבְרֵי מוֹעֶצֶת הָעָם, נְצִיגֵי הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי וְהַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית, בְּיוֹם סִיּוּם הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי עַל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וּבְתֹקֶף זְכוּתֵנוּ הַטִּבְעִית וְהַהִיסְטוֹרִית וְעַל יְסוֹד הַחְלָטַת עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל" - מתוך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במגילת העצמאות
על-רקע רצון ראש ממשלת ישראל, בנימין (ביבי) נתניהו, להביא להעברת "חוק הלאום" בהצבעה ראשונה בכנסת, בתאריך 27 לחודש יולי, שנה זו - ביום האחרון לכנס הקיץ - בואו נתייחס לכמה עובדות יסוד מהותיות, הקשורות למגילת העצמאות. תחילה נציין, כי חברי הכנסת מהקואליציה נדרשו - אתמול (יום ג) - להישאר בארץ ולהגיע למשכן הכנסת, כדי לאפשר חקיקת חוק יסוד צפוי זה, ברוב של 61 חברי-כנסת, לפחות. כך יעבור חוק זה, בקריאה ראשונה, בתמיכת רוב חברי הכנסת. כך ניתן יהא למנוע טענות לפסילת חוק לאום צפוי זה. זאת על-רקע עתירות צפויות לבג"ץ, לביטול החוק, אם וכאשר יחוקק, בתום של שלוש הצבעות, כמתחייב, בהליכי החקיקה, בכנסת.
מגילת העצמאות שאנשי משפט חוקתי ומנהלי, רואים בה המסמך בהא הידיעה הכרזת הקמת מדינת ישראל, קרויה בשמה הרשמי בשם: "הכרזה על הקמת מדינת ישראל". בשם זה פורסמה היא בתאריך 14.5.1948 - בעיתון הרשמי. ביום שישי, ה אייר תשח (14 לחודש מאי 1948 לספירתם), בשעה 16:00 שמונה שעות, בדיוק, לפני תום קיומו של המנדט הבריטי על ארץ-ישראל כינס
דוד בן-גוריון, במוזאון תל אביב הישן, שדרות רוטשילד 16, בתל אביב, קבוצת אנשים שכללה 73 חברי מועצת העם הזמנית. באותו מעמד קרא הוא בפניהם מגילת עצמאות זו ובסיום הקראת הדברים חתמו הם - לאישור הדברים וכמי שמחויבים להם - בשולי מגילת עצמאות זו.
מגילת העצמאות מורכבת מחמישה חלקים: סקירה היסטורית של זכות העם היהודי על ארץ ישראל והדרך להכרזת המדינה. פרישת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה; הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל; עקרונותיה של המדינה החדשה; פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות וחתימות חברי מועצת העם.
על המגילה חתמו 73 חברי מועצת העם שהיו מכל הקשת הפוליטית, שייצגו קבוצות וגופים אלה: רוויוניסטים; מזרחי; הפועל המזרחי; ספרדים; תימניים; אגודת ישראל; פועלי אגודת ישראל; ציונים כלליים; ויצ"ו; עלייה חדשה; מפא"י; מפ"ם והקומוניסטים. יודגש ויצוין, ששום נציג ערבי שום נציג ערבי מתושבי
הארץ הערביים, לא נכלל בין חברי מועצת העם הזמנית ולא חתם במעמד זה על מגילת העצמאות. עובדה זו נבעה מהעובדה הפשוטה, ש"בני העם הערבי" כלשון מגילת העצמאות פתחו בהתקפת דמים, קודם סיום המנדט הבריטי ובעיקר, סמוך לסיומו בהתקפות ומרחץ דמים שמטרתן אחת הייתה - להשמידנו ולמצער, "לזרוק אותנו לים - ושנטבע".
ההתייחסות היחידה לערבים, שהיו תושבי הארץ, באותה תקופה, במגילת העצמאות, מצויה ונכללת במשפטים אלה: "מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּתּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי ּמְדִינִי וגָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת. אָנוּ קוֹרְאִים גַּם בְּתוֹךְ הַתְקָפַת-הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים - לִבְנֵי הָעָם הָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר עַל שָׁלוֹם וְלִטֹּל חֶלְקָם בְּבִנְיַן הַמְּדִינָה עַל יְסוֹד אֶזְרָחוּת מְלֵאָה וְשָׁוָה וְעַל יְסוֹד נְצִיגוּת מַתְאִימָה בְּכָל מוֹסְדוֹתֶיהָ, הַזְּמַנִּיִּים וְהַקְּבוּעִים".
בשום מקום אין נזכר במגילת העצמאות צירוף המלים "מדינה יהודית ודמוקרטית", כפי שפירשו וממשיכים, גם עתה, לפרש בתי המשפט, בארץ, יחס מדינת-ישראל, כלפי המיעוט הערבי. כך ניסו כמו-גם, ממשיכים לנסות בתי-המשפט להגדיר זכויות הערבים, תושבי ואזרחי המדינה, כמו-גם להגדיר מעמד בני המיעוט הערבי, תושבי ואזרחי מדינת-ישראל. הצעת חוק הלאום המתגבשת, באה להנחות בג"ץ לפסוק ולפרש מכלול חוקי הכנסת, לאור הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית. היא צפויה לדחוק המעמד הדמוקרטי, הנטען של המדינה, כעניין משני בחשיבותו.
הנוסח החדש של טיוטת חוק הלאום שגובש בימים האחרונים, כולל הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", זאת לאחר שבשבוע החולף שקלו השרים המגבשים החוק, להשמיט ממנו כל אזכור לדמוקרטיה. החוק מחייב בג"ץ להעדיף זהותה היהודית של המדינה, בהתנגשות בינה לערכי הדמוקרטיה. בנוסח המתגבש של החוק - כפי שמפרסם,
יהונתן ליס, בהארץ קיימים סעיפים המגדירים ישראל כמדינת הלאום היהודי. בחוק נקבע, כי: "מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, בו הוא מממש את שאיפתו להגדרה עצמית על-פי מורשתו התרבותית וההיסטורית".
בהמשך הדברים מגדיר החוק וקובע, שהזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית בישראל, ייחודית לעם היהודי, כמו-גם, כי: "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ומקום כינונה של מדינת ישראל". לאחר מכן נקבע, כי: "האמור בחוק יסוד זה או בכל דבר חקיקה אחר יפורש לאור הקבוע בסעיף זה". קביעה חקיקתית זו מעניקה עדיפות ברורה וחד-משמעית לאופיה היהודי של המדינה, בכל הקשור לפסיקות עתידיות של בית המשפט העליון, בעניין זה.
יודגש, כי אך ורק לאחר הקביעה החוקית, המצוטטת מעלה, נכלל בחוק סעיף המזכיר, לראשונה, משטרה הדמוקרטי של ישראל, בזו הלשון: "חוק יסוד זה מטרתו להגן על מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". הוא אשר כתבתנו, בכותרת רשימה זו - מדינת ישראל - ירצו בכך, אנשים, אם לאו - היא מדינה יהודית ואין הוא -במוצהר ובמובהק - מדינה ערבית.
בכל הכבוד הראוי לפרשנות הליברלית והרחבה, בה מפרשים ומרחיבים, בתי-משפט, בישראל מהותה של מדינת ישראל ויחסה למיעוטים שאינם יהודיים, דומה שאיש מכלל 73 חותמי מדינת ישראל, לא חתם עת חתם הוא על מגילת העצמאות - כי מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית-דמוקרטית, בהתייחסותה לכלל המיעוטים שאינם בני הלאום היהודי ושהינם תושבי ואזרחי מדינת ישראל. המרב והמיטב שעשו חברי מועצת המדינה הזמנית, כלפי בני המיעוטים, אזרחי הארץ, שאינם בני הלאום היהודי היה, הצהרה בדבר הבטחת שוויון זכויות חברתי, מדיני וגמור לכל אזרחי מדינת ישראל, בלי הבדל דת, גזע ומין, כמו-גם הבטחת חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.
קיימת במגילת העצמאות התייחסות ברורה ומפורשת לבני המיעוט הערבי, שהיו תושבי המדינה שבדרך, אותה תקופה ובה קריאה לשמור על שלום וליטול חלק בבניין מדינת ישראל, על יסוד אזרחות מלאה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדות מדינת ישראל, הזמניים והקבועים. בכל הכבוד הראוי, אין מגילת העצמאות מכריזה על מדינת ישראל, כמדינה יהודית-דמוקטית, כפי שיש המנסים "לאנוס הכתוב" במגילת עצמאות זו ו"לדחוק בכוח" מונח ומושג זה, על דרך פרשנות מורחבת, בלתי נכונה ובלתי ראויה, בכל הכבוד הראוי.
לא רק שמדינת ישראל אינה דינה יהודית-דמוקרטית בכל הכבוד הראוי לשפע פסיקותיו של בג"ץ, בעניין זה כלשונה הברורה והמפורשת של מדינת ישראל, אלא לפי לשונה הברורה והחד-משמעית של מגילת העצמאות מדינת ישראל היא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית. פרשנות "דמוקרטית", כמו-גם פרשנות מרחיבה ו"ליברלית", הרואה במדינת ישראל, מדינה יהודית-דמוקרטית, עלולה להביא אותנו, חלילה וחס, למצב פוליטי בשינויים המחויבים שאפיין רפובליקת ויימאר, אשר בסוף תקופתה הגיעה לשלטון כידוע המפלגה הנאצית הזכורה לרעה ולשמצה.
