מעמדה "הבכיר" של התקשורת בתודעה הציבורית, הפך בשנים האחרונות לבעיה יסודית בתרבות העכשווית שלנו. מעמד זה קונה לה התקשורת בזכות נגישותה הקלה והרחבה לתודעה הציבורית ובזכות יכולתה לנצל נגישות זו בכדי לחולל סערות בכוס מים, רוח תזזית ושערוריות חסרות תכלית. באמצעות מנגנונים אלה היא משפיעה על השיח הציבורי, מעצבת אותו ואינה בוחלת באמצעים למנף את הסקרנות והמציצנות הטיפוסיים לרכילות ולנצלם להאדרתה לטובת בעליה ומפעיליה. כאשר היא חסרה נושאים "פיקנטיים" היא אינה נרתעת "מהמצאתם", תוך שימוש בחצאי-אמיתות, סיסמאות קליטות ופופולריות ופרשנויות סוחטות-דמעה של כתביה ומנחי התוכניות. לאחרונה, בהשראת מלחמת התקשורת נגד הנשיא טראמפ בארה"ב, קיבלה התנהלות זו את השם המוצלח "פייק ניוז" (FAKE NEWS); כלומר: חדשות מדומיינות. שימוש רחב, ולא במקרה, עושה במונח זה הנשיא טראמפ, ובהשראתו מתפשט השימוש גם למדינות נוספות, בעיקר באירופה ואצלנו שרמת החיקוי בהן של התקשורת האמריקנית מגיעה לשיאים חדשים. "פֵייק ניוז" הופכת במהירות משיטה להעצמת התקשורת ושימור מעמדה הציבורי, לתרבות.
באמצעות כלים טכנולוגיים מתוחכמים מתחום איסוף, עיבוד ושינוע נתונים דיגיטליים, בעיקר ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות, אגירת נתונים ושימוש בכלים לכריית מידע סטטיסטי או מידע מוטה-ייעוד מתוך מגה-מאגרים אלה, מזהה התקשורת בין היתר את מצבי הרוח הציבוריים, את האופנות החולפות ואת הרגישויות הזמניות ומנהלת מסעות לעיצוב התודעה מצד אחד ולניצול אד-הוק של עמדות הציבור המתהוות תוך כדי כך, להשגת יעדים מוטי-אינטרסים מצד שני. פעילות זו עשויה לנבוע מסיבות כלכליות, פוליטיות ואידיאולוגיות. המשותפת לכולן היא ההשפעה השלילית של תהליכים מתופללים אלה על יכולתו של הציבור לערוך הפרדה והבחנה רציונליים
בין "עולם המציאות" ל"עולם הדמיון" (VIRTUAL WORLD). כאשר עולם הדמיון מקבל בתודעת הציבור בכורה או אפילו מעמד של שוויון מול פני עולם המציאות, אנו בבעיה יסודית. אחת ההשלכות המידיות של היפוך דגשים מסוג זה, גם כאשר הוא חלקי, היא שעיקר הופך לטפל והטפל לעיקר.
הבעיה מחמירה עוד יותר כאשר המנהיגות הציבורית שלנו, הנתונה בהשפעה מרככת ומטשטשת תמידית של מנטרות דמוקרטיות בלתי-רלוונטיות, כגון: "דעת הקהל", "זכות הציבור לדעת", "הצורך לשרת את הציבור", "שוויון זכויות" או "נורמה אתית" - מאבדת את הצפון ונסחפת גם היא לעבר עולם הדימויים המעוות את השיפוט. או אז, הופכת האורגיה התקשורתית המפוברקת והמופרכת למוקד תשומת הלב ונדחקים לפינה הנושאים הדחופים והחשובים באמת, גם אצל מקבלי ההחלטות; טשטוש החושים מנהל את ההוויה.
סיפור זכות הלהט"בים לאמץ ילדים, בדומה לסיפור הזוי אחר - השימוש "הקדוש" בקנביס - הם שתי אקטואליות מתחום הבלבול הלאומי בין עיקר לטפל ובין דרך נכונה לטיפול בבעיות קונקרטיות, לדרכים שגויות. קיימות במדינת ישראל עשרות בעיות חשובות דחופות ומהותיות יותר,
1 משתי סוגיות אלה שאינן מקבלות אפילו 10% מתשומת הלב, הדגשים, הסימפתיה והנכונות התקשורתית והציבורית להיאבק על פתרונן. אינני כופר בעצם קיומן של הסוגיות, אלא בחשיבותן ודחיפותן היחסית ובהצדקה לחמדה בה מטפלים התקשורת ומפעיליה דווקא בנושאים אלה. גם אצל הנוגעים בדבר, חסידי הקנביס ותומכי זכויות הלהט"בים, זו כבר איננה בעיה הדורשת פתרון ברוח ובשיטות רציונליות בהן פועלים לפתרון בעיות חברתיות, כלכליות, רפואיות או אחרות במדינה. מרגע שהוצפה הבעיה "כקטסטרופה" כביכול, היא הפכה לאובססיה.
כאשר החל מאבק הלהט"בים על הכרה בקיומם ובזכותם האישית לשוויון אזרחי מול קבוצות אחרות באוכלוסייה, היה מדובר בנושא קרדינלי ודחוף, בשל ההתעלמות הכוללת, הדחייה המסיבית וההתנגדות הגורפת והבלתי-רציונלית לקבוצות חריגות אלה באוכלוסייה. חריגות מפני שקבוצות מיעוט שלהן מאפיינים שונים מהותית מאותה משפחת מאפיינים אצל רוב האוכלוסייה, הן בעיני קבוצות חריגות (משמע: שונות). מי שנוח לו להשתמש במושג
שונות במקום חריגות, אין עיני צרה בו. בכדי ללמוד לחיות עם נושא בלתי שגרתי, חייבים תחילה להכיר בקיומו, להשלים עם העובדה שהוא חלק מעובדות החיים ולחפש את הדרך לקיימו בצוותא ו"בשלום" עם הנורמה השכיחה. תהליכים אלה רגישים, קשים, ממושכים, מעוררים התנגדויות מסיבות רבות ושונות ומצריכים תהליכי חינוך, שינוי עמדות ודפוסי התנהגות לשם יצירה של הכרה, השלמה ואווירה של קיום בצוותא לגיטימי. בתחום זה טרם הגענו לשערי גן עדן, אבל עברנו כברת דרך ארוכה ונפרצו מרבית המחסומים המושגיים וההכרתיים הגדולים.
ההמשך איננו בדרך "הפריצה הגדולה" והבומבסטית אלא בדרך ההתקדמות העקבית והשיטתית. תהלוכות להט"בים בערים הראשיות, במיוחד בירושלים, במטרה להפגין נוכחות ולנהוג תוך התעלמות מרגישויות קיימות מעשה התגרות בציבורים אחרים, איננו הוכחה לחכמה יתרה אלא ל-over-doing - "עשיית-יתר מזיקה".
אמנם טרם פתרנו את כלל בעיותיהם של הלהט"בים, כשם שטרם פתרנו בעיות של מגזרים אחרים בחברה. להניח כיום, במפורש או במשתמע, ולהתנהל כאילו כל סוגיה של מגזר זה היא ראש פירמידת העדיפויות שלנו, היא טיפשות והתנשאות. כמו-כן, לא כל החלטה ממשלתית היא סיבה למהפכת רחוב. אפשר מאוד שהיא שגויה ובלתי צודקת, אבל יש להוכיח זאת. השאלה כאן איננה מי ימציא סיסמה פופוליסטית מוצלחת יותר ויזכה לרעש תקשורתי חזק יותר, אלא מה יביא את הנושא לפתרון אופרטיבי,
מבלי לשפוך את התינוק עם המים, כלומר: מבלי להמאיס את עושי הרעש והמהומות על רוב הציבור, רק משום שהם לוקים בשיפוטם.
שאלת האימוץ איננה שאלה תיאורטית שצריכה להיות מוכרעת באמצעות לחץ של הפגנות רחוב או תמיכה חריגה ופופוליסטית של התקשורת או של ארגונים חברתיים אוונגרדיסטים או קיצונים. זו שאלה שיש ללמוד אותה, לבחון מה טוב בה ומה פחות טוב, לשקלל את החיוב מול הנזק, לזכור שבסופו של דבר, מלבד הלהטב"ים הרוצים לאמץ ילדים (רצון מובן על פניו), נמצאים במשוואה זו לפחות עוד שני גורמים: הילדים המאומצים, והמדינה שתצטרך ליטול על עצמה את עול הכישלון, אם יתברר שהיה כאן מקח טעות. מקרים בודדים של הצלחה או כשלון אינם הוכחה משכנעת להתאמה או אי-התאמה גורפות. הנושא בכללותו, כנושא אנושי, איננו ייחודי לישראל, אך יש לו בישראל גם היבטים ייחודיים. ניתן וצריך ללמוד גם מניסיונם של אחרים ולהימנע מפזיזות ומטעויות מיותרות. דרישה אחת בוודאי תהיה מוצדקת: לא לגרור רגליים, כי לזמן ערך לא מבוטל.
מבחינה ציבורית, מול הדרישה הקטגורית לאנוס את הממשלה לקבל את דרישת הלהט"בים לאלתר, עומדת דרישה נגדית - לא לקבל החלטות מפני שהן פופולריות או פופוליסטיות, אלא מפני שהן נכונות וצודקות.
