המשורר והפילוסוף עלי אחמד אסבר, הידוע בכינויו אדוניס, עלאוי ממחוז לטקיה בסוריה שנולד ב-1930 וגלה לצרפת, מבטא בכתיבתו מחאה על מצבם העגום של הערבים, ביחוד מאז פרוץ "האביב הערבי". הוא מפרסם את דבריו במדור מדאראת (היקפים) בעיתון אל חיאת הלונדוני. במדור מ-29 ליוני 2017 הוא מבכה את מצבה של הלאומיות הערבית. הנה קטעים מהפואמה
הערביות מדובבת את עצמה:
הערביות מדובבת את עצמה והיא במיטת החולה:
אינני מדבר על חברים או אויבים,
אני מדבר על אותיות האלף בית.
הערביות מנסה לחורר חורים,
שמהם יפרצו קרני השמש -
חורים במרחב החלל,
חורים ביום ובליל,
חורים בספרים, במחברות ובמילונים,
חורים בפוליטיקה, בשלטון ובניהול,
חורים בכל תא מאברי גופי.
אני הערביות המבודדת, החולה,
שאיננה יותר מביטוי.
בשמי מכריזים עלי בני,
פסק דין מות
רגשי ומחשבתי,
מוסרי וערכי,
יצירתי ואמנותי.
אני הערביות-
אשוב רק כחוזה עתיק בכוכבים העשוי מאבן
לכתיבת ציטטות על קברי בני.
אני הערביות -
ספרי מתקוממים עלי,
משילים מעל כתפיהם משאות עצומים של הזיה ובחילה.
כל מילה מכריזה על אבל של ההיסטוריה,
של עברה ושל עתידה.
ההיסטוריה - היגרה או אולצה להגר
למקום שמסרבת לחזור ממנו.
ההווה - קריסה שלא ניתן למנוע,
העתיד - פתיחה ללקוי ומחיקה.
כמה מבני ואוהבי המתים מתעוררים בהסתר.
מסיירים בערי ערב, מדברים עם שעריהן וחלונותיהן,
עם דרכיהן ואופקיהן.
לאחר שהבכי מתגבר עליהם, הם שבים בשקט לקבריהם.
הכתיבה הפכה למוגלה,
במיוחד השירה שהפכה לפצע מדמם.
פיו של הסופר לוע אש וראשו קסדה
פיו של המדינאי כברה
פיו של הציבור גיהינום.
מעתה ואילך העתיד מאחור.
הוי שפתי הערבית.
אני הערביות -
האותיות שמרכיבות את שמי הפכו לחבל לתליה ולאזיקים,
או לחומר נמס להברחתי, בהתאם לנסיבות.
פעמוני אבדו את יכולתם לצלצל,
מילותיי זנחו את אותיותיהן.
אות מתחרה באחותה להיות סוהר או שוטר.
האותיות הפכו לבתי חרושת להרג.
עם זאת נותרתי חי אך אברי מבולבלים.
אינני רוצה להתנקם או לנקום.
רוצה למות (או להיהרג) בפנים אצילות ושפה גבוהה
