את ה"דיפלורבלס"
1 כמושג פוליטי-חברתי, טבעה
הילרי קלינטון במסע הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-9.9.2016, כאשר כינתה את תומכי טראמפ - Basket of Deplorables. הכינוי נתפס כעלבון קולקטיבי לשכבה רחבה של אזרחים, רבים מהם מתחום המעמד הבינוני הנמוך ועובדי הצווארון הכחול. ההתבטאות התקבלה כמשקפת התנשאות ובוז של הדוברת כלפיהם, כשמעמדה הציבורי הרם, מעניק לדברים נופך פוליטי מודגש המשקף את העמדה הדמוקרטית. המושג ליווה אותה מאז בכל מערכת הבחירות והפך שווה-ערך בפוליטיקה האמריקנית לקבוצה שלימה של תודעות, גישות ומושגים אליטיסטיים, בזויים ומבזים.
משמעות המילה Deplorables, היא "בזויים" (נקלים). אולם ככל שחולף הזמן, מתברר שאותה קבוצה בארה"ב, שאותה ביקשה קלינטון לאפיין בעזרת מושג זה, אינה אופיינית רק לדמוקרטיה האמריקנית. קבוצות דומות בעוצמה ובממדים כאלה ואחרים מצויות בכל אחת מהדמוקרטיות המערביות, במיוחד באירופה, ומאפיינות את האופוזיציה המתגברת לפוסט-דמוקרטיה המיליטנטית שהתפתחה בהן בעשור האחרון. על קבוצה זו נמנים בדרך כלל אזרחים בעלי נטיות שמרניות מתונות, מתחומי המעמד הבינוני, רובם אנשי צווארון כחול או אנשים מתחום השירותים, התעשיה המסורתית ה"חצי-מתוחכמת", השירות הציבורי והעיסוקים הסוציאליים. כ"כ נמנים על קבוצה זו לא מעט אנשים בעלי זיקה לדת ולמסורת. רוב אלה נחשבים גם כבעלי נטיות לאומיות בינוניות ומעלה, סולידריים עם מוסד המדינה ורשויותיו. בארה"ב, קבוצות אלה ברובן נמנות כיום על המפלגה הרפובליקנית.
בניסיונה למתג עצמה בשכבה אחרת - "גבוהה", "מתקדמת", ו"עשירה" יותר - בחרה קלינטון ב"מטבע הלשון" הנ"ל ובכך הבליטה וחידדה בהבל פה
שלושה שברים מהותיים בהוויה האמריקנית ד'היום:
פוליטי, כלכלי ולאומי. השבר הפוליטי עובר דרך קו החיתוך שבין תומכי הרפובליקנים לתומכי המפלגה הדמוקרטית ומתבטא בהיקפי ועוצמת השונות בין תומכי מפלגות אלה, בכל אחד מהמשתנים הראשיים הנ"ל. שתי המפלגות הראשיות בארה"ב חלוקות כמעט בכל נושא פוליטי מרכזי: מרכזיות המדינה (רפובליקנים), מול העדפת רב-לאומיות, רב-תרבותיות ואינטרנציונליזציה של המוסדות החשובים (דמוקרטים). העדפה כלכלית של אזרחי ארה"ב על פני אזרחי מדינות אחרות (רפובליקנים), מול שוויון אבסולוטי לכל (הדמוקרטים).
2 מרכזיות הזהות הלאומית, שרות לאומה וערכם של הסמלים הלאומיים המזהים (רפובליקנים), מול ערכים פוסט-ליברלים ופוסט-דמוקרטים, כשקולים ואף גוברים על הערכים הלאומיים. בקלסיפיקציה ראשונית זו אינני כולל את המיליטנטים והקנאים ביותר בשמאל או בימין האמריקני; אלה ראויים לדיון מיוחד. אולם, קלסיפיקציה זו רלוונטית ומייצגת למרבית הדמוקרטיות המערביות.
קביעת של קלינטון לא רק
פגעה בשכבה רחבה מאוד של אזרחים אמריקנים נאמנים, אלא הבליטה בבת אחת את הניתוק והניגודים שהתהוו בחברה האמריקנית בדור האחרון, במיוחד בעידן אובמה בין "הרפובליקנים" "לדמוקרטים" ובין הציבור למנהיגותו הפוליטית הפורמלית. מבחינה זו, ייצג טראמפ חזרה אל השמרנות המתונה שאפיינה את ארה"ב במרבית המאה ה-20 וחידד דרך מצע הבחירות שלו את יסודות המאבק שמתנהל ויתנהל מכאן ואילך במעצמה זו. מאבק זה צפוי להמשך עד לעיצוב מחדש של תודעה לאומית-חברתית-כלכלית משותפת לרוב האזרחים, וזו תעצב גם את דרכה הפוליטית ונוכחותה בזירה הבינלאומית. להערכתי, לאמירה זו של קלינטון ולמשמעויות שקיבלה בציבור, יש ליחס משקל גבוה בקביעת תוצאות הבחירות.
התוצאות הפתיעו כמעט את כולם, מימין וגם משמאל. בד-בבד גם החריפו והעמיקו את השסעים והעוינות,
משום שהדמוקרטים לא עיכלו את כישלונם מול "הבזויים". אחרי שהתבררו התוצאות, הייתה במחנה הדמוקרטי תחושה חזקה, שהזכירה אמירות בשמאל הישראלי, לפיה "הימין" גנב ל"שמאל" את המדינה. בכדי לתרץ כישלון זה ולנסות להכשיל את הממשל הנבחר בכל דרך אפשרית,
רתמו הדמוקרטים והאליטות המסונפות אליהם למאבק את הכלים הידועים והמוכרים כיום כמעט בכל דמוקרטיה מערבית, לרבות ישראל:
התקשורת, האקדמיה, ההון הגדול (בחלקו) ובתי המשפט. גיוס מסיבי זה חידד וממשיך לחדד שבר נוסף שהתחזק במאה ה-21 בארה"ב ובדמוקרטיות מערביות אחרות - האיום על הדמוקרטיות מצד האליטות.
"אט, אט ובאין רואה...", כפרפרזה על שירו של ביאליק: "אחד אחד ובאין רואה", נחלשה הדמוקרטיה המקורית, הרחבה, העממית ואת מקום הציבור בעיצוב עקרונותיה ודרכה, תפסו אליטות חדשות, כנ"ל. בהשראת הפוסט-מודרניזם והרקונסטרוקציה, עיצב לעצמו בית המשפט מעמד של "שליט-על";
הוא היחיד שאינו נבחר ע"י הציבור, שמגדיר לעצמו את תחומי הסמכות שיפוטית והיחיד שהמכהנים בו מחזיקים ב"מינויים לכל החיים". מובן, שיש הבדלים בין דמוקרטיות שונות בעוצמה היחסית של כל מרכיב, אבל היסוד והשיטה שווים.
בעזרת עקרונות "זכויות האדם", "חופש הדיבור" ו"זכות הציבור לדעת"
כוננה לעצמה התקשורת את מרחב הקיום העצמי והמוגן שלה. מרשות שתפקידה לדווח לציבור, הפכה לרשות
שתפקידה וחובתה הם לעצב את דעת הציבור ברוח "אבירי התקשורת"; בין אם אבירים אלה הם אילי כסף ובין אם עורכי כלי- תקשורת או גם וגם.
באופן דומה ובחוצפה לא פחות גדולה משל שתי הרשויות האליטיסטיות הקודמות, פועלת גם האקדמיה. אוטונומיה תפעולית - לטובת חופש המחשבה הדיבור והמחקר, כסף ציבורי - לקידום המחקר, העמקת הידע וחינוך הדור. לאלה מתלווים פרסום חובק עולם של דעות ועמדות שבחלקן שנויות במחלוקת חריפה. אלא שהאקדמיה במרבית הזמן והמקרים, תחת נגזרת של "חופש הדיבור", המכונה "חופש המחקר", פועלת במנותק מהציבור הממן אותה ולעיתים מזומנות אפילו במובהק נגדו. לא מקרה הוא שניתן לתאר את יסודות התופעות בארה"ב, אצלנו ובאירופה, באותם מונחים ובאותן קטגוריות.
זו מחלת הדמוקרטיות המערביות כיום והסכנה הגדולה ביותר לקיומן.
התפתחות המאבק הכולל בין הקו "הרפובליקני" לבין הקו "הדמוקרטי" במובן הרחב של המילים, כפי שהוסבר לעיל, התעצם בשנים האחרונות ופרץ בעוצמה רבה אל המרחב הציבורי, כשהוא משתמש במיוחד במנגנונים שמעמידות לרשותו הרשתות החברתיות; עם התפתחות הטכנולוגיות הרלוונטיות, הוא עתיד, לדעתי, להתגבר ולהחריף. הקו "הרפובליקני" יחתור לייצוב שיווי-משקל מתוקן סביב נורמות שמרניות יותר, או: "להחזיר לעצמו את המדינה", כפי שנוהגים להגדיר זאת. הקו "הדמוקרטי" יחתור לקיים את יתרונותיו כאליטה, ע"י הקצנת הסטיות והחריגות מהקו הלאומי-מדינתי ככל שיצליח.
כאשר בוחנים את הנזקים שהקו ה"דמוקרטי" האנרכיסטי ד'היום חולל בדמוקרטיות המערביות, לרבות: סוגיות ההגירה הבלתי-מרוסנת - שינוי מאזן הכוחות והאינטרסים הפנים-חברתי, פגיעה בדמוקרטיה הקונבנציונלית המייצגת את ריבונות העם ע"י ניסיונות לנהל את המדינה באמצעות עצרות-עם, הפגנות-רחוב, רשתות תקשורת מתלהמות ובתי משפט רדיקליים -
מתהפכת תמונת "הבזויים". אלה כבר אינם אותן קבוצות אזרחים שאליהן כיוונה הילרי קלינטון את חיצי הלעג שלה. אלה אזרחי המדינות בהן מתחוללות התופעות הנ"ל.
הניסיון ההרפתקני והחצוף לאכוף על רוב הציבור את עמדותיהן של קבוצות אליטיסטיות בתוקף מניפולציות מודרניסטיות במקום באמצעות הליכים דמוקרטיים, מערערים את יסודות הדמוקרטיה. הבאת הדמוקרטיה אל סף אנרכיה, בטרם מיצתה עצמה,
ניתנת להסבר רציונלי רק ע"י רצון אינטרסנטי עז לשמר את העליונות הסקטוריאלית אליטיסטית באמצעות הכלים שבהם שולטות אותן אליטות. קבוצות אקטיביסטיות אלה יודעות שהן מיעוט בציבור ו"בורחות", בתכסיסים שונים ומשונים, ממאבק דמוקרטי, פוליטי ונורמטיבי בקלפי.
ברור להן שמאבק אינטלקטואלי הוא ארוך, קשה וההצלחה בו אינה מובטחת; אין הם נזקקים ל"יושר אינטלקטואלי" בכדי להודות שגם ממאמץ זה הם מבכרים להתחמק. אחת משיטות ההתחמקות הטיפוסיות, היא לחמוק מדיון אינטלקטואלי לעבר הטחת האשמות במנהיגות הזרמים המתנגדים להן, בתקווה המוכרת והמכוערת שריבוי הטעיות ושקרים, יהפכו ברבות הזמן ל"אמת מקובלת" (להבדיל מאמת אמפירית). שיטה נוספת היא הפיכת מושגים ומונחים מתחום הלשון למטבעות-לשון שנלווית אליהן קונוטציה שלילית מובהקת, כגון:
"גזענות", "פשיזם", "נאציזם", "אפרטהייד", "כיבוש", "אפליה", "דיכוי" ועוד. אצל אבירי-מצפון אלה הצדק והאמת נמצאים תמיד ובאופן בלעדי, כאקסיומה, בדעות ובעמדות שלהם; ומפני שא-פריורי זו אקסיומה, אין צורך להוכיחה. באותה מידה ברור ש"העולם" (שהם, כידוע, אזרחיו הנצחיים) תמיד מצדד בעמדתם, ולכן "העולם" תמיד צודק וגם הם כך - אוקסימורון טיפוסי לדרכי הוויכוח המקובלות על סקטורים אלה. כאן הבזויים אינם כאלה רק מפני שהם שייכים פורמלית, לפחות בעיני עצמם, לאליטה, כאן הם כאלה בגלל הדרכים, השיטות והמטרה בשמה הם פועלים - טובת עצמם.
המוזר בכל הסיפור הזה הוא שחרף תחכומם, הם אינם מבינים, או מתעלמים מכך
שהעולם פועל לפי עיקרון שבו לכל פעולה יש תגובה. מסתבר ש"החוק השלישי של ניוטון" איננו חוק פיסיקלי טהור, הוא מתקיים גם בתחומי חיים אחרים, למשל בתחום מדעי החברה. בתחום זה מרבית התופעות הן סקלריות שחוק תגובה מוכלל חל גם עליהן: התגובה איננה בהכרח בכיוון ובעוצמה של פעולת הגורם המחולל אותה.
כשהציבור, בדמוקרטיות הנורמטיביות, האמתיות, יפנים היטב את זהותם של
הבזויים האמיתיים, נראה גם את מלוא עוצמת התגובה שיפעיל כלפי נכלוליהם. דומני שכבר יצאנו לדרך.
