|
אמנות, חושים שיכר ושיכרון
|
|
|
|
"זהו בית לאמנות, שיכר ושכרון חושים, שילוב מרגש בין אלכוהול לאמנות, אפשר לבקש יותר"?
▪ ▪ ▪
|
וכך, בצהרי יום שלישי השבוע נסענו לבית קנדינוף, הממוקם בין רחוב יפת לרחוב הצורפים ביפו. פסג' יפהפה מקשר בין שני הרחובות ומהווה גם חצר פנימית המקורה בגג שקוף. המקום שייך למספר שותפים צעירים, ניר צוק השף, נדב, אריאנה פורנאצ'אי ובן זוגה אמיר, שעיצבו מחדש את המבנה הישן תוך שמירה על החללים המקוריים ועל הרצפה. החלל המרכזי מוקף בחמישה חדרי סטודיו המשמשים לאירוח חמישה אמנים מתחומים שונים, שנבחרו לרזידנסי (שהות אמנים) למשך שלושה חודשים, עם ההזדמנות להציג את אמנותם בחללי הסטודיו בתערוכות שפתוחות לקהל הרחב.
כמו-כן, מתקיימים כאן גם לימודי אמנות הכוללים שיעורי ציור ותערוכות קבוצתיות במטרה לעודד קשר ישיר ודיאלוג בין האמנים לבין הצופים. חדר נוסף מכונה בשםDifferent pulses" " ומוקדש ללימודי הקעקוע האמנותי. חדר זה נראה כמרפאה צבעונית להפליא העמוסה בתמונות קעקועים מגוונים.
בחדר פנימי גדול מצויים בר ומסעדה ויש אפשרות לאכול ולשתות גם בפנים וגם בחוץ, בפסג' האמנותי. אכן, כפי שהמקום הוגדר על-ידי הבעלים: "זהו בית לאמנות, שיכר ושכרון חושים, שילוב מרגש בין אלכוהול לאמנות. אפשר לבקש יותר"?
וכך, כדי להצדיק את השילוב הנפלא הזה, התיישבנו בפסג' מוקפות בצילומים מרשימים ושירים של איתי דרוקמן, צלם ומשורר, שהיו מוכנים לקראת פתיחת התערוכה באותו יום, הזמנו בין השאר סלט מרענן ופיצה משובחת עם בירה. בשלב זה ביקשתי מגוני להתחיל בסיפורים על סבא רבא אהרון וסבא יוסף קנדינוף, שאת תמונותיהם הבטיחה למסגר ולהביא לבעלים, לנוכח בקשתם לתלות אותן במקום כבוד, שכן הבית המיוחד הזה הוא על שמם - קנדינוף.
|
|
בעת שאהרון כיהן כשר האוצר, הלשינו עליו שמעל בכספים והוא הוכנס לבית הסוהר בבוכרה
▪ ▪ ▪
|
אהרון קנדינוף, הסבא רבא של גוני, נולד בבוכרה בשנת 1821 וכיהן כשר אוצר תחת שלטונו של האמיר מחבר חאן, ששלט לפני הכיבוש הרוסי. בנו יוסף, הסבא של גוני ואבי אמה בת שבע, גדל ולמד עם בנו של האמיר יורש העצר אחאת חאן. לאחר הכיבוש הרוסי, שניהם זכו להתחנך עם ילדי הצאר, בתוך האצולה והאליטה הרוסית. נוצרו יחסי ידידות עם הצאר אלכסנדר השלישי ובני המשפחה קיבלו חסות מיוחדת כנתיניו של שליט רוסיה. סיפרו במשפחה, מוסיפה גוני, כי בעת שאהרון כיהן כשר האוצר, הלשינו עליו שמעל בכספים והוא הוכנס לבית הסוהר בבוכרה.
בתקופת מעצרו נולד בנו יוסף. לאחר שהאמיר נפטר, בזכות בנו יוסף, חברו של יורש העצר, שוחרר אהרון ורוב כספיו, שהוחרמו, הוחזרו לו. בשנת 1880 קיבל אישור מהצאר לבקר בארץ הקודש. בשנת 1888 זכתה המשפחה בהסכמתו של השולטן עבדול חמיד השני, להשתקע בארץ כנתינים רוסיים. אהרון הגיע ארצה עם אשתו מנג'ידה ושמונת ילדיו והביא עמו כסף רב. משנת 1891 הוא פעל רבות בירושלים להקמת שכונת "רחובות בוכרים" והיה ממייסדי אגודת "חובבי ציון".
בהיותו בן 70 נשא אהרון לאישה את שרה בת ה-12 אותה קיבל כתמורה לגזלה כספית של בן משפחה שנשלח עם אבנים יקרות להודו ונעלם. בת דודתה של גוני, רותי, בוגרת שבט הקנדינוף, סיפרה שאהרון הבטיח לא לממש את הנישואין עד ששרה תגיע לבגרות נשית. ממנה נולדו לו עוד שני ילדים, ניסים וחנה. אהרון נפטר בשנת 1909.
מאוחר יותר בנו יוסף עבר עם משפחתו לשכונת "נווה שלום" בתל אביב ואף בנה בה מספר בתים. עם כיבוש הארץ ע"י הגנרל אדמונד הנרי אלנבי, נוצרו קשרים הדוקים בין הגנרל ויוסף קנדינוף.
|
|
לאחר הולדת שני ילדיהם הראשונים, שמואל וריבה, הופיעה לפתע אשתו הראשונה עם שני ילדיהם המשותפים...
▪ ▪ ▪
|
גוני מחייכת וממשיכה לספר על הסבא יוסף. הוא התחתן עם אשכנזייה, רבקה. במשפחה כינו אותה בשם "חצ'י ברומבה", (עד היום לא גילתה גוני את פירוש הכינוי). איש לא חשד ברבקה שהיא אשכנזייה שכן היא אימצה את המבטא הבוכרי ואת כל שאר הסממנים והגינונים הבוכריים. הסבא יוסף היה עשיר והסתובב עם מרכבה מפוארת.
לאחר הולדת שני ילדיהם הראשונים, שמואל וריבה, הופיעה לפתע אשתו הראשונה עם שני ילדיהם המשותפים... פרט "קטן" שהוא ששכח להזכיר לרבקה. למעשה זו הייתה ביגמיה, אבל הרבנות אישרה ליוסף לפנים משורת הדין להישאר נשוי לשתי נשים. וכך מאוחר יותר, נולדו לו במקביל בת ושמה ויקטוריה מאשתו רבקה האשכנזייה, ובצלאל הבן מאשתו הבוכרית.
לימים, לפי התיאוריה של גוני, כנראה הסאה הוגדשה וכמו שרה אמנו, גרשה רבקה את צרתה מהבית בו גרו ביחד עם שני ילדיה והסכימה שבצלאל, שנולד בביתם, יישאר במשפחה. אין לגוני מושג על קורותיהם לאחר לכתם.
מלבד ויקטוריה, היא אמה של רותי בת דודתה של גוני, נולדו ליוסף ורבקה עוד חמישה ילדים: ליזה, מנחם, מאיר, תמר ובת שבע הצעירה - היא היא אמה של גוני חברתי.
|
|
הקשבתי לגוני בשקיקה כאשר התפאורה מסביבי המחישה בדקויות נוספות את החיים בבית המפואר על כל חלליו וחדריו
▪ ▪ ▪
|
לזכותו של סבא יוסף, מוסיפה גוני, ייאמר שהיה לו כבוד גדול להשכלה והוא שלח את ילדיו (לרבות בנותיו) לבתי הספר הטובים ביותר בישוב, ובהם גימנסיה הרצליה. הוא גם מימן לימודיהם של חלק מילדיו הבוגרים בחו"ל. "את אמי, בת שבע, הוא כבר לא שלח לחו"ל, כי באותה תקופה הוא כבר ירד מנכסיו".
למעט ויקטוריה, אמה של רותי, השבט הבוכרי לא שמר על "טהרת האתניות". הבנים התחתנו עם אשכנזיות והבנות עם אשכנזים וכך מימשו את מיזוג הגלויות, כולנו עם אחד. כאשר בת שבע, אמה של גוני, עמדה להתחתן עם כתריאל סלומון, יוסף קנדינוף הורה לרותי אחייניתה לעקוב אחר "הימני" (התכוון לתימני), שכן הוא היה כהה עור, "אך אשכנזי טהור". וכך גם אמה של גוני הלכה בעקבות אחיה ואחיותיה והתחתנה מחוץ לעדה.
סיימנו לאכול ולשתות, הבירה הקפיצה את מצב רוחי בכמה מעלות, הקשבתי לגוני בשקיקה כאשר התפאורה מסביבי המחישה בדקויות נוספות את החיים בבית המפואר על כל חלליו וחדריו ביפו התוססת והצבעונית דאז. "קדמת הבית מחכה לתמונות הסבא רבא אהרון ובנו הסבא יוסף" אמרו לנו הבעלים כאשר נפרדנו מהם.
גוני הבטיחה ותקיים. כמובן, אשמח להצטרף למעמד הזה ולצפות בתמונות הפטריארכים, האבות המייסדים, מתנוססות בכל הדרן בחזית הבית כעדות איקונוגרפית המוסיפה נופך משמעותי לשיעור המרתק במיקרו-היסטוריה שלמדתי מחברתי.
|
|
