אהבה יתרה שיש לי לפירות יער הביאה אותי לראות, לחוש ולהרגיש כמו גם למשש, ממש למשש בידיים, חקלאות עברית ולהרגיש חקלאות עברית מהי. הדברים נשמעים מיושנים משהו, כשהם נכתבים עכשיו, במאה ה-21 אבל עדיין מרגש אותי לראות יוגב המעבד אדמתו. הוא הוא ולא ערבי שרכש ממנו זכות עיבוד הקרקע ומפריש לו בתמורה חלק מהיבול או שווה כסף או כסף ממש.
בשיטוטיי בעירי האהובה, תל אביב, מצאתי באחת מחנויות הירקות והפירות הפזורות, בשפע, לאורכה ולרוחה של עיר, אוכמניות. ולא סתם אוכמניות, מסוג אלה שרגילים אנו לקנותם קפואים, אלא אוכמניות טריות, שדומה דומה כי זה עתה נקטפו הן מהשיח שעליו צמחו. המחיר שנדרשתי לשלם עבור קופסת אוכמניות בגודל מיניאטורי היה מזעזע 35 שקלים. טבין ותקילין, כסף עובר לסוחר.
שילמתי המחיר המופקע שנדרשתי לשלמו, שכן תאוות אכילת אוכמניות טריות גברה עליי ועל סירובי הראשוני לשלם מחיר שדמה ועדיין דומה בעיניי, גם כעת, בעת כתיבת דברים אלה למחיר מופקע. ביני לביני מצאתי עצמי באחת מחנויות הסופרמרקטים העצומות בשרון אל מול הר עצום של קופסאות מלאות באוכמניות טריות. הבטתי מקרוב באחת מקופסאות אלה והופתעתי מהמחיר הנקוב עליה. עבור אותה קופסת אוכמניות אותה קופסה ממש ששילמתי עבורה בחנות פירות וירקות, תל אביב .35 שקלים, נדרשתי, כאן בסופרמרקט הענק, בשרון לשלם 19 שקלים בלבד.
הבטתי בתשומת לב ובעין בוחנת בקופסת אוכמניות זו וראיתי מדבקה המודבקת עליה ותחתיה הכיתוב: "משק ימיני משק 48. מושב צופית". כמוכן הופיע על מדבקה זו מספר טלפון נייד. ביום ששי החולף שהוא יום שמניח ומותיר אני אותי לגחמותיי ולעשיית דברים שאיני יכול ואיני מסוגל לעשותם, בשאר ימי חול, מחמת מחויבויות שונות וטרדות פרנסה, עשיתי דרכי למושב צופית. אודה ולא אבוש לא ידעתי על קיומו של מושב זה ועל מקום הימצאו. תוך עזרתו של הוואטסטפ שאותו בוקר האיר לי פנים מצאתי עצמי במושב צופית, נכנס מישרים לחנותם של בני משק ימיני.
הפתעה של ממש זומנה לי, עם כניסתי לחנות מכר זה. פירות וירקות שטריותם נדפה למרחקים קידמה פני, בחיוץ עולז. נדמה שלי ששמעתי גם צחוק קליל של קורת רוח מאגף האספרגוסים הטריים והזקופים, אבל איני יכול לערוב לכך. הקיצור, האנשים חגגו והיד נשלחה פעם, אחר פעם להוסיף לעגלת הקניות עוד פרי ועוד ירק, שעיניי לא שזפו כמותם שנים, שנים הרבה בסופרמרקטים ובחנויות הירקות והפירות, הפזורות בכל רחבי העיר, תל אביב.
דדי וספי, שניים מבניה של משפחת ימיני, קיבלו אותו בחיוך אמיתי ובריא חיוך שורשי וכן כזה של חקלאים הבא ממעמקיה של בטן, שאין לו דבר וחצי דבר עם חנופה לשמה. פתע פתאום התעשתי מחגיגת הקניות שלי ותבעתי מספי במפגיע חלקת האוכמניות הקטנה שלי. ספי צחק, בקורת רוח והחווה בידו אל פינה במקרר, בו שכנו, זה בצג זה, אוכמניות, גרגרי רימונים וקופסת פטל אדום אחת, שנותרה לפליטה.
א"ד גורדון, החלוץ והמחנך, כתב לפני כמאה שנה: "אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה" (האומה והעבודה עמ' 150)
הפרדסן משה סמילנסקי קבע בראשית ימי המושבות: "אם חקלאות כאן מולדת כאן". לאחר יותר ממאה שנה ראויה קריאתו זו להיקרא שנית בהתחברות מחודשת, גם בתמיכה ממשלתית.
