היום לפני 40 שנה, במוצאי שבת של יום ה-19 בנובמבר 1977, נחת מטוסו של נשיא מצרים אנואר אל סאדאת בשדה התעופה בלוד. משם עשה סאדאת את דרכו אל מלון המלך דוד בירושלים. עשרה ימים קודם לכן, נשא סאדאת דברים בפני מועצת העם שלו ואמר כי הוא מוכן לנסוע לירושלים בכדי למנוע את הריגתו או פציעתו של חייל מצרי אחד.
סאדאת הצהיר כי בכוונתו לנפץ את המחסומים הפסיכולוגיים המפרידים בין שני העמים וכי ברצונו להציג בפני העם בישראל את עמדתה של מצרים כדי למנוע מלחמה נוספת בין שתי המדינות. בכך קיבלה, למעשה, מצרים את העיקרון של משא-ומתן ישיר שמדינות ערב דחו מאז ראשית הסכסוך. ביקור סאדאת בירושלים היה בבחינת הכרה דה-פקטו במדינת ישראל כמדינת היהודים.
מסע השלום של סאדאת אינו מתחיל ביום ה-9 בנובמבר 1977, עת הכריז בפני הפרלמנט שיש בכוונתו להגיע לירושלים, אלא כבר לאחר שנכנס לתפקיד הנשיא, בספטמבר 1970, והבין שאין למצרים אופציה צבאית להחזרת סיני. סאדאת, שבראשית שלטונו שמר על פרופיל נמוך כמצופה ממנו, התגלה בהמשך כנשיא עם רצונות עצמאיים משלו, הלוקח ברצינות את מוסד הנשיאות ולא נרתע מלקרוא תיגר על התנאים הקיימים.
בישראל התקבלה הודעתו של סאדאת בהפתעה ולאחר מכן בתגובה היסטרית, כשהרמטכ"ל ביקש לגייס באופן מידי את מערך המילואים. עם כוונתו להגיע לירושלים הופתע למעשה המודיעין הישראלי הפתעה נוספת - ארבע שנים בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים.
את ההפתעה זו ניתן להזכיר בשלושה מישורים עיקריים; המחקר המודיעיני באמ"ן, התפיסה של ראשות אמ"ן וראש המחקר והמחקר במוסד.
התפנית האסטרטגית של סאדאת הובנה לאמ"ן מחקר מראשית שנת 1977, לאחר שסאדאת החל להנמיך את רף הדיבור על "השלום בדורות הבאים". אמ"ן מחקר ובמיוחד הזירה המערבית זיהו זאת כסימן מעיד ברור. אולם למעשה הנכונות של סאדאת להשלמה עם ישראל היא תהליך שנמשך שנים והיא צמחה באופן אורגני מחשיבתו המדינית והאסטרטגית.
במחלקת המחקר של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים המגמה של סאדאת הובנה כבר מאמצע שנת 1976 והמחלקה הוציאה באופן שוטף "לקט סימנים לשלום" שהופצו לכל ראשי המחלקות ולקברניטי המדינה. הלקטים הללו היוו תבנית חשיבה שהיוותה אנטיתזה לחשיבה המקובלת ולמעשה פיתחה מתודה שלפיה העולם הערבי ובפרט מצרים נכונים לשלום. הערכה זו הוצגה בפני ועדת החוץ והביטחון בפברואר 1977 על-ידי ראש המוסד,
יצחק חופי ("חקה"), אולם חברי הכנסת דחו אותה בגישה צינית ומזלזלת.
בראשות אמ"ן ואצל ראש המחקר, לעומת זאת, התרחש תהליך אחר תחת הרושם שהותירה מלחמת יום הכיפורים. הספקנות בכוונותיו של סאדאת הייתה רבה מאוד עד שלושה ימים לפני הגעתו ארצה ורק אז נאמר שאין מדובר עוד בסמנטיקה הרגילה של הנשיא המצרי וכי עצם הגעתו נותנת גושפנקא לירושלים כבירת ישראל.
כדי להבין מדוע סאדאת עשה את אשר עשה אולי יש לעמוד תחילה על ההבדלים בינו לבין נאצר. ההבדל חשוב אחד היה בתפיסה. הכישלונות של הניסיונות להקמת פדרציה בתקופתו של נאצר הביאו את סאדאת להנהיג קו של שיתוף פעולה מעשי עם מדינות ערב שיביא לתועלת כלכלית ומדינית רבה יותר מאשר מדיניותו של קודמו. היה בכך גינוי עקיף של הנאצריזם אשר לטענת סאדאת הגזים בהזנחתו את הערכים הלאומיים של החברה המצרית. הצלחתו של סאדאת לחסל את "מוקדי הכוח", ללא כל תמיכה בחודש מאי 1971 עוררה השתאות וזכתה לתגובה ציבורית פנימית וחיצונית. בשנת 1972 הוא סילק גם את היועצים הסובייטים ובפרספקטיבה הזו בחן העולם את טיב משטרו. התקרבות דרמטית בין קיסינג'ר לסאדאת ניכרו ערב מלחמת יום הכיפורים, אך מפנה של ממש חל במהלך המלחמה עצמה.
עם זאת חשוב לציין שגם נאצר וגם סאדאת ראו בהקמתה של מדינת ישראל מעשה עוול ואתגר היסטורי לעולם הערבי ולמצרים, אבל לעומת מדיניותו של נאצר, עלייתו של סאדאת לשלטון פתחה פתח להערכה מחדש של העמדה המצרית ביחס לסכסוך עם ישראל. סאדאת ידע להבחין בין יעדים מעשיים לבין יעדים שאינם ברי ביצוע. הייתה לו גמישות ותעוזה כדי לגבש גישה שונה משל נאצר והדבר בא לידי ביטוי בנכונותו למצות ולהרחיב את טווחיהן של האופציה המדינית והצבאית גם יחד. סאדאת למעשה למד את לקחי מדיניותו של נאצר לצד אימוץ שני יעדיו - החזרת כל השטחים ושמירה על זכויות הפלשתינים. אבל במקום האסטרטגיה הנאצרית שהתמקדה בתהליך ממושך של לחצים רב חזיתיים, פיתח סאדאת אסטרטגיה של מאמץ מרוכז דו שלבי של "מלחמה מוגבלת", ששובצה בצורה תכליתית בתוכנית המדינית הגדולה שלו.
מלחמת יום הכיפורים מצד אחד הפגינה את עליונותה הצבאית של ישראל, אבל סאדאת יצא ממנה חדור ביטחון עצמי והוא יכול היה סוף-סוף לסלול דרך עצמאית ולא לחסות עוד בצלו של נאצר. הישגיו היו מרשימים והוא החזיר את הכבוד לחברה הערבית. מסעותיו הרבים לארצות ערב ולשאר מדינות העולם חשפו אותו לרעיונות חדשים שאת חלקם ביקש לאמץ לטובת ארצו.
וכאן אולי יש להדגיש - סאדאת ראה את טובת ארצו לפני הכל והדבר למעשה מסביר את מה שמאפיין אותו כבן אדם וכמנהיג. בעוד נאצר הצטיין בתחכום שידע למשוך אליו הצלחה במהלכים גדולים וקווי מנהיגותו גובשו בדרך כלל כתגובות לאתגרים שפגש על דרכו, סאדאת היה פלאח מצרי העומד בשתי רגליים על הקרקע החשובה לו כל כך. הוא היה פרגמטי וסלד מן הרטוריקה של תנועות משיחיות. מהלכים כמו מהפכת התיקונים וסילוק היועצים הסובייטים מצביעים על חשיבה אסטרטגית, על כישורים מדיניים ובעצם על התפנית האסטרטגית שחלה במדיניותה של מצרים לאחר מות נאצר.
אלה דברים שמודיעין צריך לראות ולהבין, אך הזלזול באישיותו של סאדאת היה גדול ומכאן החלה שרשרת של טעויות ביחס לרצינות כוונותיו. כשמדובר בהערכות מודיעין שמתבצעות על בסיס יכולות וכוונות - זוהי בדיוק נקודת החולשה; ניתן להעריך מהן היכולות של האויב וזה לא מאוד קשה, אבל כשזה נוגע לכוונות, מדובר בכניסה לראש של בן אדם. הזלזול באישיות של סאדאת היה לפני מלחמת יום הכיפורים וחלק ממנו נותר גם אחריה. זו בעצם התשתית שעליה מונח היחס בנוגע לכוונות סאדאת בנוגע להמשך דרכו המדינית והתפנית האסטרטגית שהוא ביקש לחולל עבור ארצו. בכל פעם שדובר על סאדאת בהקשר של שלום המסקנה הייתה שדבריו הם סמנטיקה זולה, מס שפתיים שנועד לרצות את לב המערב. לא הובן שבניגוד לנאצר שהציב לעצמו מטרות גרנדיוזיות ופעל למען הגשמתן באמצעים מוגבלים, סאדאת הציב לעצמו מטרות מוגבלות, אך נקט בתעוזה רבה בכדי להגשימן במהלכי שלום, כמו במהלכי מלחמה.
