בואו נתחיל מכך שכל משפט מכל מין וסוג אינו נקי מספקות. שופטים הם בני אדם, עלולים לטעות, ולכן אנו מצפים מהם שיקטינו את הסתברות הטעות באמצעות הליכה עקב בצד אגודל בעקבותיה של פרוצדורה, אשר על-פי ניסיון השנים אכן מצמצמת את אפשרות הטעות אך בפירוש לא מבטלת אותה.
בואו על כן נבחן את משפט שלמה על-פי כללי הפרוצדורה הנהוגים כיום בבתי המשפט בישראל ונראה אם שלמה פעל או לא פעל על פיהם.
בפני שלמה התייצבו שתי נשים אשר טענו שישנו יחדיו באותו בית, לבדן וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת, אחד הילדים מת בשנתו והאם שהתעוררה עם התינוק המת בידיים טענה שהתינוק מת בידיים של חברתה וחברתה החליפה את התינוקות.
מדובר אם כן במקרה מובהק של מילה כנגד מילה, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת כתב הסופר המקראי על-מנת לשלול אפריורי את האפשרות שפסק הדין יותקף בשל אי-שמיעת עדים (להזכירנו לא היו אז מצלמות 24 שעות).
גם הביקורת על העדר התראה משוללת כל יסוד - ממי היינו מצפים שיתרה באשה אשר לרעתה נפסק הדין, האם נצפה שהמתרה יהיה התינוק החי? או שמא האם השנייה הישנה? והרי לא היה שם איש מלבדן, והדיון גם לא היה על ענישה אלא על עתיד הילד, ומה בין עניין ההתראה ובין עתיד הילד, כי הרי ענישה אפשר לפסוק ואפשר שלא לפסוק (בכפוף לקיומה או העדרה של התראה), ואילו על עתיד הילד חייבים לפסוק, ללא כל תנאי, אין כל דרך אחרת.
ומכאן אנו הולכים לדין הישראלי, לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, ולסעיף 8 א' שלו האומר "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות".
מה אומר המחוקק הישראלי לשלמה המלך, המחוקק הישראלי אומר לשלמה, מברוק, אתה הולך לאורי, אין עדים, אין סיכוי שיהיו עדים, הצדדים לא טוענים לעדים, שמעת את טענות הצדדים, מילה כנגד מילה, אז נהג בדרך הנראית לך ביותר לעשיית משפט צדק.
והאם נשיאת בית המשפט עליון לא מכירה את סעיף 8 א' לחוק בתי המשפט לענייני משפחה? ודאי שמכירה, אז מדוע היא הולכת כל כך רחוק על-מנת להטיל ספק בסיפור מקראי כאשר היא יכולה פשוט להטיל ספק בחוק הישראלי?
יצוין שאין באמור לעיל כל כפירה בנחיצות של פרוצדורה משפטית. הפרוצדורה המשפטית חשובה מאין כמוה, והחוק חשוב מאין כמוהו, וכאשר החוק מסמיך במקרי קצה את בית המשפט לחרוג מכללי הפרוצדורה, ולהחליט על-פי הבנתו את הצדק, הוא מחריג אותם נקודתית, ומחריג אותם כיאות, וכל ביקורת על ההחרגה הזו ראוי שתיאמר במישרין כביקורת על החוק, ולא בעקיפין באמצעות סיפור מקראי מעניין ומאתגר.
