המסורת היהודית העממית מצביעה על יער ברעם, שבהרי צפת, כמקום-קבורתה של אסתר המלכה, סמוך מאוד לקברים קדושים אחרים, ומסתבר שכמעט כל עולי הרגל היהודיים של ימי הביניים היו מודעים לקבר הזה.
הנוסע רבי מנחם החברוני מספר על נדודיו בגליל בשנת ד' תתקע"ה (1215): "משם הלכתי אצל ארץ הערב (סביבה המיושבת רק ערבים) וראיתי סלע אחד, ובתוך הסלע קבר אסתר המלכה, אשר ציוותה בחייה לכורש בנה להעלותה שמה". בתוך כך הוא גם מזכיר בסמוך לה קברים אחרים שהיו בכפר ברעם, אם כי את שם הכפר הזה הוא אינו מביא.
אחד מתלמידיו של הרמב"ן, שבא לארץ בשנת ה' ל"ב (1272) בערך, מספר על כפר ברעם וקבריו הקדושים: "קרוב משם קבר אסתר המלכה. פי המערה למעלה, ואבן גדולה על קבר אסתר המלכה"
מצילי האבות דורות אחרים אחריו, בשנת ה'רצ"ז (1537) מספר אלמוני על הכפר הזה: "ושם קבורה אסתר המלכה ע"ה. ובכל שושן-פורים הולכים ושותים ושמחים... וזו צורת ציון קבורת אסתר המלכה ע"ה, ועליו אבן אחת, עשויה ככובעים שנוהגים בהם הנשים במדינה הזאת".
על-פי עדותו, השם האחד, מצד שמאל, בפנים מחומות העיר, סמוך לקצה-גבולה, עומד בניין גדול ומהודר ובו חדר אחד, ובחדר ההוא נמצאים שני קברים הנפרדים זה מזה על-ידי שביל צר, ועליהן מתנשאות שתי כפות מכוסות באדרות יקרות, ועליהן כתובים טורים אחדים בעברית, ורק שני שמות מהם נוכריים. השם האחד, מצד שמאל, הוא "אסתר" ומצד ימין - "מרדכי".
הבית, לדבריו, הוא קניין לעדת ישראל. פעם אחת בחודש יבואו שם להתפלל, ובחג הפורים יקראו שם את המגילה, וכאשר יבואו אל הפסוקים הנוגעים במיוחד למרדכי ואסתר - או אז מכים כל בני העדה בחזקת היד על גבי כפות התמרים, כאילו יחפצו בזה להגיד: "פה מונחים אלה אשר הצילו את אבותינו".