פרשת השבוע כי תשא (מקאם חג'אז)

הַגְּזֵרָה וְכִשְׁלוֹנָה

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה שָׂם בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה

אֲשֶׁר סֵרַב לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְנוֹשֵׂא שְׂרָרָה

חַי לוֹ בְּגָלוּת פָּרָס עִם מְגוֹרָשֵי יְהוּדָה

וּבְלִבּוֹ שָׁמַר זֶכֶר הָאָרֶץ הַיְּעוּדָה

מְקַוֶּה וּמְצַפֶּה לִתְחִיַּת מַמְלֶכֶת יְהוּדָה

וּכְמַאֲמָר הֶחָזוֹן יְהֵא אוֹר לַגּוֹיִים יֵעוּדָה

זוֹ תִּקְוַת בֶן יָאִיר בֶּן קִישׁ לְשֶׁבֶט בִּנְיָמִין

הַמַּנְהִיג שֶׁבַּגְּאֻלָּה הוּא הֶאֱמִין

זֶהוּ מֹרְדֶּכַי אִישׁ מָרוּת נוֹשֵׁא בְּאַחְרָיוּת

וְהָיְתָה אֶסְתֶּר בַּת דּוֹדוֹ אֶצְלוֹ בַּת חָסוּת

אֲשֶׁר נִלְקְחָה מִמֶּנּוּ בְּהסְכָּמָתוֹ לָהַרְמוֹן

כְמֻעֲמֶדֶת כְּמַלְכָה בָּאָרְמוֹן

בַּיָּמִים הַהֵם יָשַב מָרְדְכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ

אַךְ הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא בֵּין שָרִים הִתְהַלֵּךְ

נִתְמַלָּא חֵמָה כְּשֶׁמרְדְכַי לֹא כָרַע לוֹ גָּם

וּמְאִישִׁיּוּת הָמָן אַף הִתְעַלַּם

חֲמַת הָמָן בַּעֲרָה בּוֹ מִיָּד הֶחֱלִיט לִנְקוֹם

בְּמָרְדְכַי וְעַמּוֹ לְהַשְׁמִיד וְּלַאֵּבד וְלַהֲלוֹם

שָׁקַל כֶּסֶף לַמֶּלֶךְ לְקַבָּלַת אִשּׁוּר וְחוּתָם

בְאָמְרוֹֹ אֵין שָׁוֶה לְהַנִּיחַם

סִפּוּר זֶה נִרְאָה מֻכַּר וְחוֹזֵר לוֹ מִדֵּי פַּעַם

תָּמִיד דָּרוּשׁ מְעֵין כְּתָב וְאַסְמֶכְתָּא שָׁם

כְּדֵי לְהַצְדִּיק לְהַשְׁמִיד וּלְאַבֵּד עֵדָה וְעָם

פַּעַם הָמָן אוֹ אָיָתוּלָּה אוֹ חַשְׁמָן

אֶלָּא שֶמְזִמָּתָם לֹא צָלְחָה וְגָם לֹא תִּצְלח

תָּמִיד יָבֹא לֶעֶֶזְרַת יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ יִשְׁתַּבַּח

הוֹפֵך קְעֲרָה עַל פִּיהָ וּמַפִּילָם בַּבּוֹר שֶׁכָּרוּ

לַמְרוֹת אֵיבּתָםָ בָּהּ הִתְפַּאֲרוּ

זֶה הוּא סִפּוּר הַמַּעֲשֶה בִמְגִילַת פּוּרִים

הַלֵל וְשַׁבֵּחַ לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנַחְנוּ שָׁרִים

כִּי גּוֹרָל צוֹרֵר הַיְהוּדִים בפור נָפַל מֵרֹאשׁ

וְהָמָן נִתְלָה ע"י אֲחַשְוֵרוֹשׁ

עַל הָעֵץ שֶׁהֵכִין הָמָן לְמרְדְכַי עָלָיו נִתְלָה

וְּסוֹפוֹ שֶל רָשָׁע אל מול כֻּלֵּי עַלְמָא נתְגַלָה

כּי הַפּוּר של הָמָן לְאַבֵּד הַיְּהוּדִים נִתְהַפַּךְ

כִּי ה' אֶת עַמּוֹ לֹא יִשְכָּח

וְכִי רַק בּמוֹת צוֹרְרִים לְעַם יִשְרָאֵל יִרְוַח

עַל זֶה נִכְתְּבָה הַמְגִלָה וְאָנוּ שָׁרִים בִּקְרִיאָתָהּ אוֹר גִילָה אוֹר גִּיָלה עֵת מִקְרָא הַמְּגִלָּה.

כי תשא והחובה לתת בפורים

כפי שאנו רואים יש קשר בין פרשת כי תשא לפורים, בעיקר בעניין הצורך בנתינה או בתרומת מחצית השקל שנצטוו בני ישראל לתת. לא בכדי אנחנו אומרים שמצות מתן תרומה לנזקקים מהוה בפורים אחת החובות, או המצוות שחיב בהם כל אדם מישראל, כלפי חברו, לא כל שכן אם מדובר באביונים. התרומה לא נועדה לנהל את ענייני העם במדבר, או ענייני המדינה בימינו. בענייני ניהול המדינה והתקציב הדרוש עוסקת הפרשה הדנה בהפרשת מעשר ממה שיש לאדם מן הצומח והחי, זאת כי המדינה נטלה על עצמה תפקידים סוציאליים לעשותם או לתתם לעם. כי תשא לא נועדה למטרה זו. כאן נקבע תשלום מוגדר וקבוע ולא לפי היקף הכנסתו של האדם מן היבול ומן החי. בפרשה כי תשא מדובר בנתינה שוה שכל אחד מישראל צריך לתת ובשיעור קבוע מראש בשיעור "מחצית השקל" לא פחות ולא יותר שנאמר ולכן כך נאמר בפרשה: כי תשא את ראש בני ישראל לִפְקֻדֵיהֶם, זאת כי אסור למנות את העם לגולגולותיהם אלא שצריך לעשות בבמתן מטבעות ובספירתן (מחצית השקלים) המטבעות שנתרמו על-ידי כל אחד ואחד מהעם. ספירת המטבעות תהא במקום ספירת בני האדם. יען כי אין למנות אותם לפי גֻּלְגֹּלֶת כדי שלא יהיה בהם נגף, כי מנין האנשים לפי גולגולת שולט בו עַיִן הָרָע וכל נתן רש"י לזה ביטוי, לאמור שמתן מחצית השקל יש בכך גם משום מתן מעמד שוה לכל בני האדפ עני וכעשיר ושיהיה מעמדו אשר יהיה כפי שנאמר: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (ל/טו) מתן מחצית השקל נועד גם לכפר על הנפש. נראה כי מכאן מגיע רש"י לעניין עַיִן הָרַע ומסביר שבסירה גלגלות יש חשש פגיעה מעין הרע. בהמשך אומר ה' אל משה ולקחת את כסף הַכִּפֻּרִים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבודת אהל מועד (ל/טז) ועוד המושג שֶׁקֶל נזכר כבר על-ידי אברהם אבינו כאשר שָׁקַל לעפרון החתי ארבע מאות שֶׁקֶל כסף לרכישת שדה עפרון אשר במכפלה (חיי שרה כד/טז). ומכיון שאנו בפורים אנו רואים כי גם המן השמתש במלה שקל, בְּשָקְלוֹ למלך אחשורוש עשרת אלפים ככר כסף, כדי לקבל אישורו בחותם המלך, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים (מגלת אסתר ג/יג) ברם פרשת כי תשא מזכירה את ה"שקל" בהקשר למפקד של יוצאי מצרים (מלשון סְפִירָה) את כל בני ישראל לִפְקֻדֵיהֶם..

משמעות הַפֹּעַל "נָשׂא"

לַפֹּעַל נשׂא יש משמעיות שונות. מצד אחד משעות של נשיאה -הרמה שהאדם שואף אליה ולהיות רם ונישא בקרב עמו, מצד שני יש לְפֹעַל נָשׂא משמעות של הַרְחָקָה או סִלּוּק הוצאת דבר מתוך דבר, מצב שאין אדם רוצה להגיע אליו. זה מביא אותנו אל פתרון חלומות יוסף לשר המשקים ולשר האופים בבית הסוהר. ראינו כי לַפּעַל נשא שם היו שתי משמעויות כפי שזה עולה מתברר מדברי יוסף אל שר המשקים באמרו לו: בעוד שלשת ימים יִשָּׁא פרעה את ראֹשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ (שם מ/יג) ואכן פרעה השיב את השר על-כנו ובך פרעה רומם אותו והיה בעיני עמו רם ונשא. ולשר האופים אמר: בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך מעליך (שם מ/יט) ואכן פרעה הסיר את ראש השר מעליו כלומר עָרַף את ראשו. המלה נשא או נשיא מופיעה באמרנו לאלוהים בתפילתנו: נושא עוון ופשע (שמות לד/ז) במשמעות מסיר מעל החוטא את עוונו. אלא שהַפֹּעַל נשא בפרשה בא כי תשא בא במשמעות לספור או לפקוד את בני ישראל לפי אדם לפי ראשים. על ענין זה נאמר במדרש תנחומא: אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, משאני מת אין אני נזכר, אמר לו הקב"ה: חייך, כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים, ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני, כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף ראשן. מנין ? ממה שקראו " וידבר ה' אל משה לאמור, כי תשא את ראש, שא את-ראש לא נאמר, אלא כי תשא.

האמונה הייתה בבסיס השחרור מעבדות

המהלך של שחרור בני ישראל מעבדות מצרים, עומד בתורה על החדרת האמונה בלב בני עמו של משה - המשועבדים למצרים, כי האמונה באלה ישראל, היא גם אמונת אברהם יצחק ויעקב, היא שיוצרת מהם "עם" השונה מסביבתו המצרית למרות שחי במצרים, וכי בגלל היותו שונה, הוא שועבד כעם ולא כבודדים. ההשתיכות לעם ישראל באה לעם בירושה על כרחו מעצם שבטו במצרים והתנהגותו כעם בשונה מן המצרים. בני ישראל אלה ראו במשה המדבר אליהם מדבר מכח הגבורה, על כן האמינו באלוהים ששלח אותו אליהם . כפי שגם נאמר לא פעם, משה בשם בני ישראל דרש מִפַּרְעֹה לשלח את העם לעבודת האלוהים ולא לרשת את ארץ כנען. מתברר כי האמונה של העם באלוהים "כבשה" לבם של חמישית מבני ישראל אשר חמישית זו קבלה את האמונה באלוהי ישראל. אמונה זאת הביאה לשחרורם מעבדות מצרים וכך קם ונהיה עם, שקיומו מובטל לעולמי עולמים אם ישמור על האמונה שבבסיס התהוותו. מתברר כי ארבע חמישיות מבני ישראל לא קבלו עליהם את האמונה בה' ובמשה עבדו, הם נטמעו במצרים ונעלמו כליל בהתבוללם בַּמִּצְרִים. בפרשה מתרחש הדבר הנורא שמלמד כי יוצאי מצרים אבדו את אמונתם באלוהים כשמשה בושש לרדת מהר סיני עם לוחות הברית בני ישראל הם פנו לאהרן ודרשו ממנו לעשות להם עגל זהב לְעָבְדּוֹ כפי שנהגו בהיותם במצרים. וזאת למרות הנסים שראו שנעשו להם בצאתם ממצרים על-ידי משה על-פי אלוהים. יובא כאן שוב מדרש רבה, שכבר הובא ובו עולה השאלה האם אומנם ישראל עם קדוש כמו שנאמר: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ( שמות יט/ו) בא מדרש רבה ואומר: אחר ארבעים יום שקבלו ישראל את התורה עשו את העגל היכן נאמר ארבעים יום. ומוסיף שהקב"ה אמר למשה: האם זה העם שאמר: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד/ז) הרי הוא מכזב? כי מאוד אמרו נעשה ונשמע עד לחטא העגל עברו רק ארבעים ימים, זאת משיג המדרש מהפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. מסביר המלה לי נראית כאן מיותרת, כי אפשר לקרוא זאת כך: ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, בלי לי, אלא שזה רמז מצד הקב"ה בדברו אל משה כי העם יחזיק באמונתו לא יותר מארבעים יום שהיא גימטרית המלה לי וכך היה אומר רבי מאיר: ישראל היו אומרים בפיהם אחד ובלבם אחד שנאמר: ויפתוהו בפיהם ובלשונם יְכַזְבוּ לו ולבם לא נכון עמו ולא נֶאֱמְנוּ בבריתו (תהילים עח/לו,לז).

יחס אלוהים לשבירת לוחות העדות והיחס לאשה

האם משה יכול היה לשבר את מעשה אלוהים לֻחֹת הָעֵדוּת (לב/טז) שדברו חרות עליהם שמשה הורידם בידו מההר? אכן יכול היה לשבר אתם תחת ההר (לב/יט) כשהעם מפר את התחייבותו לאלוהים. אף על-פי ששם ניתנה התורה לישראל. כהערת אגב ניתן גם לומר כי אין באבן כל קְדֻשָּׁה הקדושה רק בכתוב על האבן. והאדם מישראל מכבד את הכתוב על האבן ולא את האבן עצמה. ומשניטל הכתוב מן האבן קְדֻשַת האבן בטלה. לכן משנעלמו הדברים שנכתבו על-ידי הקב"ה על האבן: אנכי ה' אלוהיך ולא תעשה לך פסל או תמונה ועוד, נשארה האבן כאבן לכל דבר וניתן היה לשברה. נאמר עוד לומר כי הכתוב על הלוחות- עשרת הדברים הם פרח מן האבן ושבו אל כסא הכבוד, משראה משה כי הכתב פרח - כלומר האמונה באלוהים נעלמה, שבר אותם. והקב"ה אף הצדיק מעשהו של משה. מצאנו הסבר בדברי רש"י בסיום פרושו לתורה בסוף ספר דברים שם הוא אמר: לעיני כל ישראל - (שיבר את הלוחות) שֶׁנֶּשָׂאוֹ לבו (של משה) לְשַׁבֵּר את הלוחות לעיניהם, שנאמר: ואשברם לעיניכם (דברים ט/יז) ומוסיף רש"י ואומר: והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: אשר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד/א) הקב"ה לא כעס על ששיבר משה את הלוחות, אף הסכים למעשה ורש"י מוסיף כאילו הקב"ה אמר למשה: יישר כחך על ששברת אותם, כי העם כָּפַר בכתוב: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ו"לא תעשה לך פסל או תמונה". הרי הם עשו עגל לעבוד אותו והשליכו מעליהם את אמונתם היא התחייבותם נעשה ונשמע. ועוד משדרש העם (בהסתת הערב רב) מאהרן לעשות לו עגל הוא לא רצה לעשותו, אבל נאלץ להכנע מול לחץ העם ופעל בדרך להקשות עליהם להביא כסף וזהב ליציקת העגל אמר אהרן לעם לכו: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם (לב/ב). כידוע הנשים חומדות תכשיטים ולא ירצו לפרוק אותם מעליהן, ועד אשר שיאספו התכשיטים מן הנשים ישוב משה. זה לא קרה שנאמר: ויתפרקו כל העם (הגברים) את-נזמי הזהב אשר באזניהם (לב/ג) ולא נאמר באזני נשיהם. על כן אמרו רבותינו כי לנשים לא היה חלק בעשית העגל ומשבחים אותן על כך מה עוד ולפי ההלכה האישה פטורה מתלמוד תורה. לביסוס דברים אלה מוצאים חז"ל באמור בקהלת: ואשה בכל אלה לא מצאתי (ז/כח). המלה אלה היא המפתח. בפרשה אמר העם כשנעשה העגל: אלה אלוהיך ישראל. לכן כשקהלת אומר ואשה בכל אלה לא מצאתי דהיינו בכל אלה שאמרו אלה אלוהיך ישראל, בעגל שם לא נמצאה אשה.

לֹא עָמַד אַהֲרֹן בְּלַחַץ הֶהָמוֹן וְהָעָם נָסוֹג מֵאֱמוּנָתוֹ בה' בּזְדָוֹן

וּמִשֶּׁנִסְתַלְקַה הָאֱמוּנָה בָּעָם כֹּל מַעֲשֵׂי הַנִסִים מֵהַזִּכָרוֹן נעֱלַם

וְהָעָם שָכַח הָעִקָּר וְהַתַּכְלית שֶהָאֵל אִמֵּץ עַמֶנוּ עַמּוֹ בִּבְרֵאשִׁית

זֶה נִגְזַר מִן הַשָּׁמָיִם זֶה מֵעִיד שֶׁבִּלְעָדָיו לֹא יִשָּׁאֵר בּעוֹלָם שָׂרִיד

הָבָה נַחְכִּים וְנלְמַד מִן הֶעָבָר לִשְׁמור עַל הָאֱמונָה מִכֹל מִשְׁמַר

לֹא לִסְטוֹת מֵהָאֱמֶת וְהָעִקָּר וְלֹא לָתוּר כִּבְעָבָר אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכָר

שֶׁלֹא נִרְאֶה תֹּם הַלֶּב כְמַשָּׁא וּלְאַמֵּץ אֶת אֲשֶׁר נֶאֱמַר בְּכִי תִּשָׁא

הָבָה נָשִׂים הַתּורה כַּעֲטֶרֶת וְלֹא לָתוּר שׁוּב אַחַר אֱמוּנׂה אחֶרֶת

עָלֶינוּ גָּם לִלְמוֹד מִן הַנִּסָּיוֹן שֶהַשְׁלָכָת הַמּוֹרֶשֶת הִיא אָסוֹן

וכְשֶׁאֵין דֵּי הַסְכָמָה בַּמַּנגָּנוֹן לֹא לְמָהֵר לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶה אַהֲרֹן

הָבָא נלְמַד מְחכְמַת זְקֶנֵינוּ שֶׁפּתִגָּמֵיהֶם הֶעֱשִׁירוּ יְדִיעוֹתֶינוּ

בְּאמְרַם הַפּתְגָּם לָעִנְיָן וּלִתְשׂוּמַת לִבֵּנוּ

שְׁמוֹר אֶת הַיָּשָן שֶלְךָ כִי הַחַדָשׁ לֹא יוֹעִיל לְךָ
• בערבית: אִחְפַז עָתִיאַךְ גְ'דִידַךְ מָה בְּיִנְפָעַךְּ

וּבְפוּרִים נֹאמַר עַד דְּלָא יָדַע

וְאָנו גָּם שׁוֹאֲלִים עֲדַיִן

אֵיךְ אָנַחְנוּ פֹה יָצַרְנוּ יֵש מֵאַיִן וְהָרֹאשׁ סַב לוֹ בַּשְחקִים וְלֹא מִיָּיִן

אֵיךְ קִבצְנוּ אֶת עַמֶנוּ מֵהַפְּזוּרָה וְאוֹיְבֵינוּ שָמִים מוֹקֵשׁ וּמַהֲמוָּרה

אֵיְך בַמַּדָע אָנוּ תָמִיד רִאשׁוֹנִים וּברְכִישׁת יְדִידִים אָנַחְנוּ אַחֲרוֹנִים

אֵיך אָנוּ לֹא עוֹמְדִים בְּפִתּוֹיִים וּמְאַמְצִים אֶת תּוֹרתם שֶׁל הַגּוֹיִים

אֵיךְ אָנוּ מעֲלִים בְּבֵיתֶנוּ לַהֲבוּת וְיֵשׁ וְלֹא מצְלִיחִים הַלְהָבוֹת לְכַבּוֹת

נִמְצְאוּ תְּשׁוּבוֹת לַקּוֹשְיוֹת.

לְחַנֵךְ הַדּוֹר עַל מצְווֹת הָאֵל וְלֹא לְקעֲקֵעַ אֶת נֶצַח יִשְׂרָאֵל לִשְמוֹר אֵמונִים ולֹא לִבְגּוֹד וְלֹא לְחַפֵּשׂ אֵל זָר אֵלָיו לִסְגּוֹד

לְכַבֵד זֶה אֶת זֶה וְלֹא לָריב וְלֹא כְּבַר-קַמְצָא הַבַּיִת נַחֲרִיב

וְאִם אֶת אֶלֶּה נֵדַע לְהַפְנִים וְגָם נִצְעַד לְאוֹרָם לְאֹרֶךְ שָׁנִים

אָז נֵשֵׁב בּאָרֶץ בְּאֵין מַחֲרִיד וְנַבְטִיחַ לְצֶאֱצָאֵינוּ אֶת הֶעָתִיד

אָז יִשְׁכּוֹן כָּאן שָׁלוֹם סָבִיב וְיָמֵינוּ בּאָרֶָץ יִהְיוּ יְמֵי אָבִיב

שֶׁכֹּה יוֹסִיף וְכֹה יִתֵּן כֶּן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן