בימים אלה מוקרנת הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" סדרה שלא מותירה כל מקום לספק בכל הנוגע לאפליה הקיצונית של עולי עדות המזרח לעומת אחיהם ה"ותיקים".
ואפליה היא מחלה מדבקת, אפליה היא מחלה מושרשת ומורשת, אפליה כל-כך קיצונית לא חולפת אחרי דורות רבים, אם כי עצמתה נחלשת, כי הבסיס הגזעני שבה מתערער עקב העובדה הפשוטה שמרבית הילדים הם קצת יותר חכמים מהוריהם, ואת בני הזוג הם בוחרים על-פי האיכויות ולא על-פי צבע העור.
ובכל זאת אנו נושאים ונמשיך לשאת את אות הקיין הזה על מצחנו שנים רבות. והאות הזה יימחה כאשר השכר הממוצע יהיה זהה, כאשר כמות האסירים תהיה זהה, כאשר כמות חתני פרס ישראל תהיה זהה, וזה מה שמביא אותנו לנשים, או נכון יותר לפרס ישראל לנשים.
אווירה עויינת
90% מהנשים שמבכות מרה על כי נשים מופלות לרעה בפרסי ישראל, יאמרו לנו שאפליית מזרחיים לרעה היא עורבא פרח, אדם הרי קרוב אצל עצמו ורואה רק את סבלו, ופחות אכפת לו מסבלו של האחר בייחוד כאשר מדובר בנשים אליטיסטיות אשכנזיות מסודרות כלכלית, אשר בפעם האחרונה ראו קושי כלכלי בבית הספר העממי אצל העולים מצפון אפריקה או מאתיופיה או מרוסיה ככל שהיו כאלה עולים בסביבתן.
ואפשר אולי להסכים על פתרון משולב הן לבעיית אפלייתם של המזרחים לרעה, והן לבעיית הפלית הנשים לרעה. פרס ישראל בפרוס 70 שנה למדינה לאתרוגה שבתי, אשתו של סאלח, האם המרוקאית, אשר גידלה בנים ובנות באווירה עוינת ומנוכרת, אשר הביאה אותם להיות מורים, מהנדסים, אחיות ורופאים, ואשר גם אחד מבניה הסתבך בפלילים ובסמים, והמשפחה עושה ככל שביכולתה לשקם אותו, אתרוגה שבתי היא הגיבורה של שנת ה-70 למדינה, גם אישה, גם מרוקאית, פרס ישראל בקטגוריית ציונות אמתית, נגד כל הסיכויים.
