התובנה המקובלת במערב נכשלה בהערכת התפתחויות במזרח התיכון. לדוגמה, ב-1978 זנחה התובנה המקובלת את השאח הפרסי, שהיה "השוטר האמריקני של המפרץ", והעניקה רוח גבית לאייתולה חומייני שהפך את אירן לאיום ברור ומיידי על יציבות האזור והעולם. ב-1981 ו-2007 הענישה התובנה המקובלת את ישראל על הפצצת כורים גרעיניים בעירק ובסוריה. עד פלישת
סדאם חוסיין לכווית ב-1990, הוא נתפס על-ידי התובנה המקובלת כבעל ברית הראוי לשתוף פעולה מודיעיני עם ארה"ב.
ב-1994 העניקה התובנה המקובלת את פרס נובל לשלום לערפאת, אב-טיפוס לחינוך לשנאה, טרור ובוגדנות בין-ערבית. ב-2010 הגדירה התובנה המקובלת את "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי". ב-2012 הפנתה התובנה המקובלת עורף לנשיא מובראק ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים", ארגון טרור איסלאמי הגדול בעולם. ב-2018 מתעלמת התובנה המקובלת ממעורבות מחמוד עבאס בחינוך לשנאה, הסתה, וסיוע נדיב למשפחות טרוריסטים.
תובנה מקובלת מערבית, מחד-גיסא, ומציאות מזרח תיכונית, מאידך-גיסא, הם דבר והיפוכו.
בניגוד לתובנה המקובלת במערב, מנהיגי ערב ערים להיעדר קשר בין העניין הפלשתיני לבין תזזיתיות המזה"ת מאז המאה ה-7, לא רואים בעניין הפלשתיני את בבת-עינם, ומודעים למעורבות הפלשתינית בחתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים. הם אינם שקועים בעניין הפלשתיני, אלא באיומי האייתולות והטרור הסוני המאיימים לכלותם. לכן היעדר גיבוי מעשי למלל הערבי הפרו-פלשתיני.
סדר עדיפות
לכן, בתקופת מלחמת האזרחים באפגניסטן (1989-1979) סעודיה השקיעה מיליארד דולרים לשנה במרד המוסלמי האנטי-סובייטי, פי-עשר מהסיוע השנתי לאש"פ. הרשות הפלשתינית אינה כלולה בין עשר הנהנות המובילות מסיוע חוץ סעודי של 33 מיליארד דולרים בעשר השנים האחרונות. בעוד הרשות הפלשתינית מתלוננת על השעיית הסיוע השנתי הסעודי (100- 200 מיליון דולרים), סעודיה מעניקה לתימן סיוע בסך 8 מיליארד דולרים במלחמה נגד המורדים ההות'ים הנהנים מסיוע האייתולות. ריאד אף מעניקה מיליארדי דולרים למצרים וירדן.
עד כמה נמוך העניין הפלשתיני בסדר העדיפויות הסעודי אפשר ללמוד מדיווח ה-18 לדצמבר 2018 של CNBC על רכש פרטי של יורש העצר הסעודי: ציור של ליאונרדו דה וינצ'י - 450 מיליון דולרים, טירה בצרפת - 300 מיליון דולרים ויאכטה מלכותית - 500 מיליון דולרים.
הרחבת שתוף הפעולה בין ישראל לבין מדינות ערב פרו-אמריקניות הם ביטוי לסדר העדיפויות שלהן, ותרומת ישראל למאבקי ההישרדות שלהן.
מנהיגי ערב אינם שוכחים/סולחים את מעורבות ההנהגה הפלשתינית בטרור "האחים המוסלמים" במצרים באמצע שנות ה-50' ומעורבות חמאס בטרור האנטי-מצרי בסיני ב-2018; רצח קציני מודיעין סורים ב-1966; הצתת מלחמת אזרחים בירדן ב-1970; ליבוי מלחמות אזרחים בלבנון בשנות ה-70'; ותקיעת סכין בגב המארח הכוויתי ב-1990 כאשר הפלשתינים הצטרפו לפלישת צדאם חוסיין לכווית.
לכן, הערבים לא נזעקו על גירוש כ-300,000 פלשתינים מכווית ב-1991, וגירוש יותר מ-50,000 פלשתינים מעירק לאחר תליית צדאם חוסיין ב-2006, ולא פעלו למען הפלשתינים - צבאית או פיננסית - בזמן מלחמות ישראל בפלשתינים בלבנון, עזה ושתי האינתיפאדות.
בניגוד לתובנה המקובלת במערב, מנהיגי ערב מבינים שתנאי להישרדותם הוא הכרה במציאות, המציגה את העניין הפלשתיני כגורם משני ושלילי בעיצוב המזרח התיכון.
