אירועי הימים האחרונים בעזה הם שלב נוסף במאבק הישראלי-ערבי (פלשתיני) על השליטה הריבונית בארץ-ישראל. פעם היוזם הוא חמאס ופעם היא הרשות הפלשתינית ובסה"כ זו אותה גברת בשינוי מזערי של האדרת. המטרה תמיד זהה, השיטות, לפחות דקלרטיבית, לפעמים שונות.
"הנשמות הטובות" במקומותינו: באירופה ה"מעטירה", בין ידידינו בג'יי סטריט, ב-BDS, בקרן החדשה, ברשימה המשותפת, במר"צ, במשרדי סורוס ועוד - גם הם אותה גברת, אפילו ללא שינוי האדרת. בניגוד להטפותיהם החסודות, ההכרעה איננה בין שלום למלחמה, או בין להיות יותר יפים או פחות יפים. ה"דיון" היה ונותר בין
כניעה שלנו ל
עייפות שלהם. זו, למי שלא שם לב, מהותה של מלחמת התשה. הם אינם עוסקים בפשרות ואינם מקבלים פחות מ"הכל".
אירופה איננה צד לדיון, אעל-פי שהיא חוזרת ונדחקת אליו כאילו אנחנו עדיין טריטוריה קולוניאלית שלה. כאשר יכלה אירופה להשפיע, בתחילת שנות ה- 20 של המאה הקודמת, החמיצה את ההזדמנות. פעם אחת ובענק בימי המנדט הבריטי ופעם שניה בימי ממשלת גי מולה בצרפת, בימי מבצע סיני. שתי החמצות אלה, בשילוב עם ה"תרומה" הגרמנית של ימי השואה והתרומה הבריטית של ימי "הספר הלבן" (שנות ה- 30 וה-40 של המאה ה- 20) הפכו את אירופה מבחינתה של ישראל לבלתי-אמינה ובלתי- רלוונטית; לעומת זאת היא בהחלט מטרד חמור.
תוכניות ה"שלום" הערביות הן תמיד חוליה בשרשרת תוכנית השלבים. המילה שלום היא תחליף לצמד המילים כניעה לדרישות; הציפוי הזמני של "המטעם" עשוי להשתנות, המהות איננה זזה אפילו מילימטר. התוכניות שלנו מיטלטלות בין הרפתקאות "פראיות" נוסח אוסלו, ויתורי ברק או אולמרט ושלל הצטדקויות חסרות שחר, לבין "שימורים מוזרים של המצב הקיים". מאחר שבפוליטיקה אין וואקום ואין סטטוס-קוו, שימור המצב הקיים הופך תמיד למשהו מטושטש שבין "הכלה" לבין "הכרעה מקומית וזמנית" עד לסיבוב הבא. כאשר עמדנו פעם אחת על סף הזדמנות לשנות את כיוון ההיסטוריה, במלחמת ששת הימים, החמצנו בגדול. ההתחלה הייתה יפה ומרשימה ביותר; ההמשך היה דרדור מתמשך. דיין "הגדול" המתין לצלצול הגואל שבושש לבוא ורבין "הענק" והאנליטי, החזיר את הגלגל לאחור, לימי "הסיבוב השני שבדרך", באמצעות הסכמי אוסלו. הדורות הממשיכים להתחזות באדיקות לנציגי דור המייסדים בפוליטיקה הישראלית, עוסקים בהתמדה בהרס הסיכוי להשתחרר אחת ולתמיד מסיוט "הסיבוב השני", שאיים על מדינת-ישראל הצעירה עד למלחמת סיני וירד סופית מן הפרק אחרי מלחמת ששת הימים.
מאז ימי ההזדמנות שהוחמצה ב-67' וממשיכה להיות מוחמצת, אנו עורכים "סיבובונים שניים" מדי מספר שנים. אופי סיבובים אלה משתנה. היכולות הצבאיות שלנו, שמכלות משאבים לאומיים ענקיים, דוחקות את הערבים ממלחמה קונבנציונלית לאינתיפאדה, ממנה לטרור חצי-עממי ומשם למצעדי-שיבה קטנים וגדולים, שבהם הכמות מבקשת להכריע את האיכות, בין היתר בעזרת דימויים. בעולם ה"פייק ניוז", דימויים, בהגדרה, הם האמת האלטרנטיבית לאמת האמפירית. בעולם זה, דעה היא מחשבה חולפת, ותחושת בטן חולפת היא התחליף למחשבה. בקונטקסט זה, תפקיד הפעילות הערבית הסיזיפית מלבד התשה שלנו, הוא לשמר את האמונה העיוורת של המוני הפלשתינים, שרובם כבר מזמן אינם פליטים, שתוכנית ה"שיבה" היא מציאות ולא אוטופיה. לצערנו, השוטים שלנו מסייעים בכך למנהיגות הפלשתינית.
העולם איננו סטטי. באופק מבצבץ האיום הגרעיני, שבחסותו יהיה כל איום קונבנציונלי חמור בהרבה לכולם מחומרתו הנומינלית. המספרים הערביים, האילוזיות הבינלאומיות ומחלוקות הסרק שלנו, מסנוורים את עיניהם וגורמים להם לחשוב שסוף הכמות לנצח. כל עוד יחשבו כך, לא תהיה השלמה ובלעדיה גם לא יהיה שלום ואפילו לא הסדר אי-לוחמה. מסתבר שיש להם זמן ורק אצלנו אצה הדרך ומי שאצה לו הדרך - מפסיד תמיד במשחקי-העצבים.
התהליך שהחל בו עתה החמאס, הוא תהליך שיש בו מרכיב איכותי שלהערכתי רבים אינם מודעים לו. מצד אחד, הוא מעמיד את העימותים הבאים על הבסיס של עימות א-סימטרי קלאסי: מדינה מפותחת וחמושה היטב מול "אזרחים תמימים" - חד וחלק. בה בעת הוא מקרב את העימות אל רבים מאזרחי ישראל תוך שהוא מנטרל בהדרגה את יכולת הצבא לשמר את המצב הקודם, בו היה ריחוק סביר למדי בין מקורות האלימות "העממית" לבין קו הבלימה שלה. ככל שתתעצם מגמה זו, תפחתנה הבחירות החופשיות שלנו. הצורך לבלום את האלימות "בכל מחיר" ולצמצם פגיעות באזרחים שלנו, יעצים את עוצמת התגובות ואת מספר הנפגעים "הלא לוחמים". לכן, מטרת הפעולה הצה"לית כיום צריכה להיות הרתעה במובן של
עצירת המגמה ולא רק שמירת הגדר.
המענה חייב להיות לא רק מעשי אלא גם אידיאולוגי-הסברתי.
החלק המעשי שייך לעוצמת התגובות ומרחב הפעולה בתוך הרצועה שיספוג אותן. לא מקרה הוא שהחמאס איים כבר בפומבי, שיגיב מעבר למרחב הגדר אם תפעל ישראל בתוך הרצועה. משמעות הדבר היא שחמאס נלחץ מאפשרות זו ועל כן יש להשתמש בה.
החלק האידיאולוגי כולל הסבר לוגיקת הפעולה של החמאס, לרבות השימוש המוגבר באזרחים, לצד הבלטת האיום לאוכלוסייה האזרחית ולעקרון שימור הריבונות. מול הטיעון על המציאות האזרחית הקשה ברצועה, יש להפנות קריאות לאזרחי הרצועה להיפטר מחמאס, תוך הבטחה שישראל תקבל בברכה מנהיגות מקומית שתסכים לשביתת-נשק ותקיים אותה ותפעל להקלות מרחיקות לכת בהסגר על הרצועה, שיביאו לשיפור בתנאי החיים ובאיכות החיים של התושבים. עם חמאס במשוואה, לא ניתן יהיה להגיע לכך, וישראל לא תוציא את הערמונים מן האש עבור העזתים, אבל תסייע בידם אם יגלו יוזמה. על-רקע הצעה-עומדת כזו [צריך לחתור לגיבוי אמריקני ותמיכה בינלאומית נוספת בהצעה כזו, בכדי לתת לה צביון של כוונה אמיתית עם תנאי מוקדם ברור: ללא אלימות. קו זה משרת להערכתי גם את הכוונות האמריקניות במזרח התיכון], תוכל ישראל למעט בהתייחסות למחאות הציבוריות ולמקד את ההתייחסות בהצעה האלטרנטיבית כמענה אוניברסלי. "דעת הקהל" מתעייפת ממציאות שאין לה השפעה עליה ותוך זמן לא ארוך מפסיקה לעקוב אחר הדברים. הגדלת עוצמת התגובה לאלימות והמשך "התעלמות" מהמחאה היא הדרך ליצור "עייפות" (חוסר תכלית) בצד השני. בעקיפין התגובה צריכה לשדר: מאחר שהפעולה היא בחירה חופשית של חמאס, אנו מעיזים להגיב בעוצמה ונעז עוד יותר כפונקציה של האתגור. מאידך הצבנו בפני העזתים חלופה והכדור בידם עם חמאס או בלעדיו.
עד כאן מדובר באירועי "צעדת השיבה", שיש להפכם לאירועי "צעדת השיבה לאחור". בין אם נשכיל לחולל זאת כפעולה מקומית ובין אם יובילו מהלכים נחושים יותר לאסקלציה, בראיה ארוכת-טווח אנו הולכים לקראת סיבוב לחימה שצריך להכריע את גורל ארץ-ישראל. סבוב זה עתיד להיות היברידי ומורכב ויושפע מאוד מההתפתחויות בצפון. סבוב זה יתחולל ביותר מגזרת לחימה אחת ואם יתחולל בעזה מוקדם יותר, יהיה זה אך לטובתה של ישראל. תושבי עזה, ידידים ויריבים כאחד, צריכים להבין שישראל נחושה לפעול נגד אלימות מעזה. מוצעת להם דרך חלופית ואם יאמצוה, אפשר שימנעו מסבב אלימות נרחב וכואב.
ברור שיש לסנכרן מהלכים אלה עם ארה"ב, מפני שהיא זו שצריכה לספק לישראל את המטריה הדיפלומטית במערכה הבינלאומית ואת הריסון האסטרטגי של רוסיה. שלב זה, בו אבו מאזן איננו "משחק" במתווה השלום האמריקני, חמאס אינו פרטנר למתווה זה מכל וכל וגורמים שונים בקהילה הבינלאומית מחכים להזדמנות לפעול לשיפור המצב בעזה ומניעת הגירה מסיבית ממנה, מהווה הזדמנות לנסות שינוי שלטון ברצועה באמצעות מהפך אזרחי פנימי. בשום אופן אין להציג זאת כ"עזה תחילה", אלא כחיסול האיום העזתי בדרכי שלום. בשום אופן אין לפתור את הבעיות האזרחיות בעזה (להסתפק במניעת קטסטרופה ולא יותר מכך), ללא שינוי בהתנהלות הבסיסית של הרצועה. אם ישראל תתייצב במפורש מאחורי מהלך אמיתי כזה, יש סיכוי להניעו ולהביאו לכלל מימוש [את מעמדה המדיני של עזה לאחר שתתייצב אזרחית, יקבעו בעתיד ישראל, מצרים וארה"ב]. לאחרונה התבטא אבו-מאזן ["Abbas warns, PA won’t be responsible for Gaza if Hamas stays in charge", Khaled Abu-Toahem, The Times of Israel, Apr.8th,2018] על כוונה להתנתק מאחריות לעזה (בעיקר סנקציות כלכליות ופוליטיות) אם חמאס ישמור על מעמדו המוביל בה. בראיה אסטרטגית, זו התפתחות המשרתת את ישראל וראוי לנצלה ברוח האמור לעיל.
את עמדת ישראל צריך להציג ראש הממשלה, כשהוא מחדד היטב את גבולות ה"מותר" וה"אסור" ואת הרווח שירוויחו תושבי עזה אם ירתמו אליו מבלי לשגות באשליות השיבה. העיתוי הנכון הוא לאחר שתרסן ישראל את יוזמות ה"שיבה" הנוכחיות של חמאס, באופן שיבהיר לכל שמדובר בעוד כישלון אסטרטגי של חמאס. גם מבחינת היציבות באיו"ש, המצב הנוכחי נראה עדיף לחתירה לשינוי בעזה, בטרם החלה מלחמת ירושה אינטנסיבית על כסאו של אבו מאזן.
