אשדות מים, שפרצו לערוצי נחלים בדרום הארץ, טרפו חייהם של שלושה עשר פרחים. אחרון שבהם הוא נהג תושב העיר טייבה. נכון לעת כתיבת שורות אלו הוא בחזקת נעדר. ראשונה בנספים הייתה רועת צאן פלשתינית, שרעתה את צאן משפחתה בשטח, הנתון לשליטה אזרחית וצבאית של ישראל.
באותן נסיבות כואבות איתני הטבע נטלו איתם שלושה עשר פרחים שנועדו לצמוח ולהעניק לסביבתם מניחוחם. קרה לנו משהו לא טוב כחברה, שהחליטה כי בעת פתיחת משחקי הכדורגל יתייחדו רק עם זכר עשרה נספים בדקת דומיה.
למרבה הכאב, איתני הטבע נטלו איתם שלושה עשר פרחים, שרצו רק לגדול ולפרוח. שנים עשר נערות ונערים ואדם מבוגר, אב לארבעה ילדים שהמתינו לאבא שיחזור מיום עבודה, בדיוק כמו ההורים לעשרה תלמידים, שהמתינו לפרחיהם, שיחזרו מיום של חיבוק נופי הארץ האהובה עליהם. בדיוק כמו הורי הצעיר והצעירה הפלשתינים, שהוריהם המתינו להם שיחזרו מיום עבודתם.
הכאב הוא אותו כאב. ההתייחדות בדקת דומיה רק עם עשרת הנספים על-ידי איתני הטבע היא משגה. הספסרות של ראש הממשלה בפוסט שקרי על אותה דקת הדומייה היא כבר אינה משגה, אלא הסתה בלתי נסלחת.
