בשיא מלחמת הקוממיות היו בצה"ל 110,000 חיילים, שאורגנו בשתים-עשרה חטיבות, וכבר אז היה ברור שהמדינה לא תוכל לשאת בעול הזה לאורך זמן
1.
באביב 1949 עדיין פעלו בצה"ל רוב החטיבות, שלחמו בתש"ח
2, אך הסכמי שביתת הנשק
3 סימנו את היכולת לשחרר את אלפי המגויסים. יגא̤ל ידין סיכם בכניסתו לתפקיד הרמטכ"ל השני: ״צבאנו עבר תהליך של הקטנה וארגון מחדש, שגרמו באופן זמני להחלשת כוחו הלוחם״
4. אז ניצב בפני המדינה, בפני משרד הביטחון ובפני הצבא הכורח להקים צבא, כמעט מחדש, כיוון שהניצחון במלחמת הקוממיות לא הביא הכרעה; וכידוע, נמצאת המדינה מאז במלחמה.
שני הספרים, שהוציאה יד יצחק בן-צבי, דנים בבניית הצבא ובהכשרת הפיקוד, למעשה, עד מלחמת סיני (אוקטובר-נובמבר 1956), למרות שספרו של בר-און דן באירועים עד 1953. כל אחד מהספרים עוסק ביריעה רחבה ומתועדת מאוד, שאינה מיועדת לקורא הרגיל משום שהם מפורטים מדי. הספר של אל"ם (מיל') ד"ר בר-און, שהיה קצין חינוך ראשי בצה"ל ובכיר בסוכנות היהודית, ממשיך עבודה מחקרית ממושכת שלו, שדנה בצה"ל בשנות החמישים. ד"ר טורגן עומד בראש המרכז ללימודים צבאיים במכללה לפיקוד-ולמטה בצה"ל ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
בבניית הצבא מחדש החל יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון, ואחריו עסקו בזה יורשיו - ידין ומרדכי מקלף
5. היה עליהם לעצב יחסים נאותים עם החברה הישראלית ומבנה הולם לצבא. בשנות החמישים עסקה המדינה בקליטת עלייה, והעולים הרבים השפיעו על רמת הצבא, ובעיקר, על רמת החיילים. קשיי קליטה, אי-ידיעת השפה ומנטליות שונה שיבשו את הכשרת החיילים והמפקדים דאז.
במאי 1949 המליץ דורי לממשלה, שבצבא יהיו שלוש חטיבות סדירות וסדר-כוחותיו 30 אלף חיילים; ז'נדרמריה, שתמנה 3,000 איש, וחטיבות מילואים, שימנו 120-100 אלף איש.
בינתיים החלו השחרורים. בסוף קיץ 1949 החל השחרור המואץ, בלחץ ראש הממשלה, שר האוצר והמגויסים. "יחידות רבות התרוקנו ואיבדו את יכולתן לתפקד"; ולא היה מי שיתחזק את הציוד, את הרכב ואת החימוש
6. הבעיות הגיעו עד מהרה לביצועי היחידות, והביזיונות נצברו בחמת-גדר (אל-חמה), בפלאמה, בתל מוטילה ובעוד מקומות
7. כתוצאה מכך עלה ערכה של יחידה 101, שהצליחה לבצע את מה שהוטל עליה
8, למרות שהיו בה רק כמה עשרות לוחמים, אך השפעתם על הצבא הייתה מעל ועבר, עד שאורי מילשטיין מגדיר את מעשיה כ"מהפכת 101".
יעדים ומבנה
בתחילת שנות החמישים היה על צבאנו לקבוע לעצמו יעדים, ולעצב תורת לחימה. מחלקת התכנון במטכ"ל הכינה תיקים למצבים שונים. המסקנה, "הנתונים המדיניים אינם מאפשרים לצה"ל לפתוח במלחמה מונעת, ולו גם כמה שעות לפני התקפת מדינות ערב", ו"במטה הכללי שררה הנחה, כי המלחמה הבאה תיפתח, בשלב הראשון, בבלימת מתקפה של האויב, דהיינו בשלב הגנתי", תוך מוסכמה, כי יש "להעביר את הלחימה לשטח האויב ברגע הראשון האפשרי". הגישה הייתה הגנתית-התקפתית ולא התקפית, ותורגלה על-ידי הצבא, אם כי תוכננו מבצעים לכיבוש הגולן ("אורן") ויהודה והשומרון ("נון" ו"שן-תחת-שן")
9.
החטיבה המוגברת הפכה לעוצבת היסוד של צבא היבשה, שאורגן בשלושה פיקודים מרחביים, שחולקו למחוזות ובכל מחוז חטיבה וגושים. במטכ"ל היו ארבעה אגפים, חיל אוויר, חיל ים וקציני חיל ראשיים, שתואמו על-ידי אחד מאגפי המטכ"ל; ושלוש חטיבות סדירות: 'גולני', 'גבעתי' ו'שבע'.
באביב 1949 חודשו הוויכוחים על דמותו של הצבא, שהעכירו את האווירה במלחמת הקוממיות - האם תהיה לצבא מסורת מקצועית בריטית (כרצון בן-גוריון), או שמא תשלוט בו מסורת הפלמ"ח ו"ההגנה". הצבא נחלק לשלושה: צבא סדיר קטן, צבא מילואים
10 גדול, שיגויס בשעת חרום, ואנשי חיל משמר (חי"ם), שייגנו על יישוביהם בספר ובעורף. אלוף ידין יצא לשוויץ לסייע למשלחת הישראלית לשיחות עם ועדת הפיוס בלוזאן. באותה ההזדמנות למד את המילואים בשוויץ, אך הדגם השוויצרי לא אומץ כתוצאה מאילוצים שונים. לעומת זאת, גובשה הגנה מרחבית (הגמ"ר), המבוססת על היישובים בספר.
"צוות ההפעלה"
אגף ההדרכה (אה"ד) במטכ"ל פעל לכאורה במלחמת הקוממיות, אך ״התרוקן ממרבית קציניו ... כולל [חיים] לסקוב [ראש האגף] ...״, שיצאו להשתתף בקרבות. בהפוגה השנייה, בתום קרבות "עשרת הימים" (יולי 1948), חזר לסקוב לתפקד כראש אה"ד, ופעל ״במרץ ובתקיפות״ להכשיר מפקדים. שיא פעולתו - 'צוות ההפעלה', שנועד לאמן את היחידות ואת המטות בכללים ובמבנים החדשים, שנקבעו. בצוות היו 37 קצינים, רובם יוצאי הצבא הבריטי, כמותו, שיועדו להכשיר את היחידות, בין השאר על-ידי השתלמויות לכל חטיבה סדירה. בנוסף, נכתבו ספרות הדרכה ותוכניות אימונים
11. במקביל, נפתחו קורס מג"דים, קורס מח"טים וקורס מ"כים.
באביב 1949, הונהג "משטר חרום בצבא", כדי לגבש סופית את מבנהו בשלושת נדבכיו - חובה, קבע ומילואים. על ביצועו הופקדו הרמטכ"ל ידין ומקלף, סגנו. מעניינת פרשת הקמת "הפיקוד השמיני" בראשות אלוף משה צדוק, שתחת פיקודו היו שלוש חטיבות חי"ר וגדוד תותחנים
12. תפקידו היה לאמן את החטיבות, שישמשו עתודה מטכ"לית. בנוסף, הוקם פיקוד נ״מ, אך הרעיון לא צלח, והוא בוטל בראשית 1951.
בתחילת שנות החמישים בוצע התרגיל הגדול - "צפון-מרכז-דרום" (צמ״ד), שנועד לבחון את הגיוס למילואים ואת ניידות הצבא (אוקטובר 1950). בקיץ 1951 נערכו תמרוני תשי"א ("כחולים" נגד "ירוקים"), שבהם התגלתה לפיקוד הצבא יכולת השריון לנוע ולפעול במהירות. בקיץ-סתיו 1952 נערכו תרגילים פיקודיים נפרדים, שבהם תפקדה בראשונה מפקדת אוגדה. במאי 1953 היה משחק מלחמה לכוחות היבשה. בסיום השנה היה מערך הצבא מוכן, ושתים-עשרה חטיבות המילואים יוצבו.
השריון
בניגוד לעמדת הצבא, החל השריון להתפתח. למרות לקחי מלחמת העולם, ראה הצבא את השריון ״ככוח תמיכה לחי"ר״
13. כשבצבא היו רק כעשרים טנקים לאו-דווקא תקינים וכשירים, כמאה זחל"מים ופחות ממאתיים שריוניות, לא היה, למעשה, שריון בצה"ל. השריון רוכז בחטיבה 7, שהוכפפה לפיקוד הדרום. באמצע 1950 הוקמה מפקדת קצין שריון ראשי, ובית-הספר לשריון היה בבה"ד 5, שהכשיר צוותים. חטיבה 7 נבנתה גם מאנשי מילואים, ונעשו ניסיונות לרכוש רכב קרבי משוריין (רק"ם). רכש טנקים חדישים לצבאות ערב אילץ את צה"ל לשנות את עמדתו, ולאפשר פעולה עצמאית של השריון
14. באביב 1953 חל מהפך כשנפתח פתח לרכש טנקים בצרפת. אז החלו לתכנן פעולה התקפית עצמאית של עוצבות טנקים בעומק מערכי האויב. הוחלט להקים שלושה צוותי קרב חטיבתיים ומסגרת של מפקדת אוגדה משוריינת.
הוויכוח על תפעול השריון נמשך. מצד אחד דיין תמך בהיותו כוח מסייע לחי"ר; ומצד שני לסקוב וזורע ראו בו כוח עצמאי, ״חיל מחץ הפורץ לעומק שטחי האויב״
15. התפיסה התבטאה בפעולת חטיבה 7 במלחמת סיני, אך במארס 1953 היו בצבא רק 16 טנקים ו-58 זחל"מים שמישים.
הנח"ל
הנח"ל מבטא את השקפת בן-גוריון [להלן - ב"ג], כי התיישבות חקלאית הנה הציר, שעליו תיבנה המדינה. לכאורה, זה המשך לפלמ"ח, שכבר במלחמת הקוממיות הפריש גרעינים מלחימה להתיישבות. הנח"ל נוסד בעיצומה של מלחמת הקוממיות, ב-12 בספטמבר 1949, כפתרון לגרעיני ההתיישבות של תנועות הנוער. הקמת הנח"ל פותחת צוהר לתפיסת ב״ג בדבר העדפת העבודה החקלאית, שהתבטאה בניסוח חוק שירות ביטחון תש״ט. הנח"ל הוקם כיצור כלאיים - כפוף לצבא וקשור למשרד הביטחון ״לצרכים ציבוריים וחברתיים״
16. כל המגויסים ישתייכו לנח"ל בשנתם הראשונה (פרט לאנשי חיל-האוויר וחיל-הים), ויעבדו אחרי טירונותם, ״במשקים [קיבוצים] או בשטחי כיבוש והיאחזות״. בתום השנה יישארו בנח"ל חברי הגרעינים, והיתר יעברו לחטיבות הצבא
17.
מעניין, כי ב״ג ראה בחקלאות אבן-יסוד למדינה, בסוף שנות הארבעים, כשבעולם כבר פרח העידן התעשייתי, כביכול, כי רק החקלאות תוכל להזין ולפרנס את תושבי המדינה, שסבלה ממחסור במטבע חוץ. מצד שני התרוקנו שטחים רבים בארץ, והיה צורך ליישבם. בנוסף, ראה ב״ג בהתיישבות החקלאית מעשה חינוכי של הפיכת העולים לאזרחי המדינה - גם למי שאינו בוחר בקריירה של חקלאי. ואכן, בר-און אומר, שבתפיסתו מעורבות ״אידיאות מיושנות״
18.
חיילי נח"ל, שלא היו חברי גרעינים - שנקראו ״מגויסים בודדים״ - סירבו להיות מוצבים בקיבוצים. המטכ"ל לא שבע נחת מהרעיון, בעיקר, לנוכח מחסור במשאבי-אנוש בצבא, והרמטכ"ל פעל לשנות את החוק. בינואר 1950 תיקנה הממשלה אותו - כאילו כהוראת שעה, ולמעשה, בוטלה חובת ההכשרה החקלאית לחיילים
19.
כהונת מקלף
ידין הצליח לייצב את מבנה הצבא, וכשנכנס מקלף ללשכת הרמטכ״ל לתקופה קצרה של שנה בלבד (לפי בקשתו לצאת ללימודים בארצות-הברית, כדי לפתוח קריירה אזרחית), בתחילת דצמבר 1952, נאלץ לקצץ בצבא. התהליך יצר מתח רב בין מקלף לבין
שמעון פרס, המנכ"ל בפועל של משרד הביטחון, שנתמך על-ידי ב״ג. למרות מרירותו, נותר מקלף נאמן לדרג האזרחי.
הצבא, שקיבל מקלף, ״היה חלול״: רק שבעה מ-84 הטנקים שלו היו כשירים, ושמונים אחוזים מהזחל"מים היו פגומים. מטוסים היו לא-כשירים, יחידות רגלים לא אומנו ומצב תחזוקת הציוד, הרכב והחימוש היה בכי רע
20.
מקלף ביצע כמה שינויים ארגוניים. הפריד את חטיבות המילואים מהמחוזות שבוטלו (פרט לירושלים). כך, לא טיפלו החטיבות יותר בהגמ"ר ובביטחון שוטף, ולפיקודים ולמטכ"ל ניתנה גמישות בהפעלת החטיבות במלחמה. בימי מקלף נעשו הרבה שינויים. בין השאר, החלו להקים את בית-הספר לפיקוד-ולמטה (פו"ם), ושונתה תפיסת הביטחון מהגנתית-התקפית, תוך הבנה שהסיבוב השני קר̤ב. כן הוקמה בימיו מפקדת אוגדה (דיוויזיה) להפעלת כוח רב-חטיבתי. זו הייתה מפקדה משימתית, שלא הוכפפו לה כוחות קבועים.
אחת התרומות החשובות של כהונת מקלף הנו תיק "לביא", שהכינה מחלקת התכנון באג״ם בראשות אל״ם יובל נאמן, שעיבדה את מדיניות הביטחון של המדינה וניסחה את תורת המלחמה שלה. זה ״מסמך התכנון הנרחב ביותר שידע צה"ל במשך שנים רבות. הוא כולל את כל המצבים האפשריים שישראל יכולה למצוא בהם את עצמה במקרה מלחמה״
21.
ויכוח
ארבע שנים נמשכה הקמת צה"ל מחדש, סיכם בר-און. ״... [ה]תהליך ... העמידו על רגליו כגוף לוחם ... המותאם לצרכיה ויכולותיה של המדינה הבונה את אשיות ריבונותה ...״
22.
לעומתו, התעמק טורגן בהכשרת הפיקוד הקרבי לצבא עד מלחמת סיני. הצבא ״קם בסערת המלחמה ובניין הכוח. נעשה בחופזה ובדחיפות״ במהלך המלחמה
23. מטבע הדברים, באגפי המטה וביחידות המקצועיות היה שיעור גדול של יוצאי הצבא הבריטי - גם בשירותים מסוימים, בהנדסה ובתותחנים. שלושה מתריסר המח"טים בתש״ח היו יוצאי הצבא הבריטי ורבע ממאת המג"דים.
בפועל, עיצבו יוצאי הצבא הבריטי בעיקר את הארגון, את המינהלה ואת עבודת המטה, ואילו אנשי 'ההגנה' והפלמ"ח עיצבו את רוח הלחימה בתש"ח
24. כך, נוצרה אי-אחידות מובנית בצבא - בתורת הלחימה, במשטר ובנוהג. כל מפקד ניהל את יחידתו ברוחו. הוויכוח על דמות המפקד נובע מגישות שונות. בצבא הבריטי יש מבנה הירארכי, שבמסגרתו פועל המפקד. הארץ-ישראלים גרסו, שהמפקד צריך להיות בעל עצמאות מחשבתית ויוזמה; וב״ג, סבור טורגן, רצה לשלב בין הגישות.
השינוי ברוח הלחימה בצבא נרשם לזכות דיין, למרות שאת יחידה 101 יזם מקלף בעקבות כישלון הצבא בביצוע פעולות תגמול. דיין ראה את שורש הבעיה בהעדר מנהיגות בקֶרב המפקדים, והדגיש את ״מיצוי המשימה״ כערך עליון. הוא קבע, שמפקד שיחזור מבלי לבצע את משימתו, לפני שלפחות מחצית חייליו נפגעו, יודח לאלתר
25. כלומר, ביצוע המשימה בכל מחיר. דיין קבע, שמקום המפקד מלפנים, והשתמש בפעולות התגמול לפיתוח רוח הלחימה בצבא כשיחידת הצנחנים מובילה ביוזמה, בתוקפנות, ברצון ללחום, בתעוזה וביכולת לאלתר. לפיכך, העדיף ״לרסן סוסים אבירים מאשר לדרבן שוורים עצלים״.
משאבי האנוש של הצבא הושפעו קשות מהעלייה הגדולה. רק 13.8 אחוזים מהמגויסים בשנת 1950-1951 היו ילידי הארץ
26. ובשנת 1955-1956 - 39.3 אחוזים. רק 0.7 אחוזים מהמגויסים בשנת 1956-1955 היו בעלי השכלה גבוהה; 21.9 אחוזים - בעלי השכלה תיכונית; 70.9 אחוזים - בעלי השכלה יסודית וידיעתם עברית לקויה מאוד
27. עקב עילגות השפה, הורדו תנאי הסף לקורס קצינים בתום מלחמת הקוממיות. בשנת 1956-1955 רק 61.8 אחוזים מהחיילים שלטו היטב בעברית
28.
קורס מ"כים
קורס מ"כים וקורס מ״מים (קצינים) התקיימו עוד ב'הגנה'. בצה"ל התפתחה מסורת של פיקוד קרבי, שהשפיעה על קורס המ"כים. בכך ניכרת מאוד השפעת צ'ארלס אורד וינגייט
29. כבר בראשית 1948 התקיימו קורס מ"כים ארצי וקורסים חטיבתיים למ"כים, שהיה צורך להאחידם. החניכים אומנו בהפעלת נשק קל, בשדאות, באימון גופני, בטופוגרפיה, בקשר ובקפא"פ. וכמובן, במנהיגות, במשמעת ובטיפול באנשים.
הכשרת המ"כים הייתה ״חלק מתהליך של ניסוי וטעייה בחיפוש אחר הדרך הנכונה להכשרת מפקדים בצה"ל״
30. אה"ד רצה שהדבר ייעשה במסגרת ארצית, אך נכנע ללחץ היחידות. בית-הספר הארצי להכשרת מ"כים נסגר עקב כישלון מחזורו הראשון. הכשרתם הועברה לפיקודים ולחטיבות. למרות זאת, נדרשו להכשיר במהירות עוד מ"כים, כדי למלא את החסר ביחידות המילואים. בית-הספר הצבאי 50 הוקם בבסיס חצור, והכשיר את "קורס האלף״. התוכנית נכשלה כישלון חרוץ גם בגלל מחסור במדריכים.
עד 1954 הכשיר הקורס את המ"כ לפעול עצמאית בצורות הקרב השונות. החניכים תורגלו בפיקוד על כִתות. בספטמבר 1953, כבר לא היה ביחידות הסדירות מחסור במ"כים, אך היה מחסור חמור בקצינים. אנשי מילואים גויסו לקורסי מ"כים, שרמתם הייתה נמוכה, והתבטאה באיכות הלחימה של חטיבות המילואים במלחמת סיני
31.
במארס 1953 הוקם במחלקת ההדרכה (מה"ד) ענף חי"ר, שגיבש את תורת הלחימה של החי"ר, תוכניות אימונים וספרות הדרכה. הענף פיקח על אימוני החי"ר בחטיבות ובבסיסי האימונים. ראש הענף האמין, שצריך להיות בית-ספר מרכזי למ"כים, שידריך קורס מ"כים כל חודש. יוזמתו לא אושרה, והכשרת המ"כים נותרה בידי החטיבות. לעומתו,
אריאל שרון, מפקד חטיבת הצנחנים 202, האמין שהגדוד צריך להכשיר את המ"כים שלו; וכך נוצרה פלוגת הרב"טים בצנחנים.
ללא קשר לכישלון בקרב תל מוטילה (מאי 1951), הבינו בצבא שיש לשפר את איכות הלוחמים ביחידות החי"ר. נוצר מסלול חדש להכשרת מ"כים ומ"מים בכך שהיציאה לקורס קצינים הותנתה בקורס מ"כים. קורס מ"כים החדש הגדיל מאוד את האימון הטקטי של הכתה על חשבון נושאים אחרים, כדי להכשיר מפקד עצמאי.
המאמצים הביאו לכך ״שרמת המש"קים בצבא עלתה והיא הגבוהה ביחס לשאר דרגות הפיקוד״, סברו במטכ"ל. אך במלחמת סיני הופרכה הנחתם. כתוצאה מכך שופרה שוב הכשרת המ"כים והסמלים, שמעמדם נדחק על-ידי המ"מים
32.
עוד בהיותו ראש אה"ד, יזם לסקוב קורס ארצי לפיקוד קרבי לסמלים עד מ"פים. בשני הקורסים הראשונים השתתפו בוגרי מלחמת הקוממיות, אך רמת המדריכים הייתה נמוכה. בקורסים השתתפו קצינים וסמלים, והדבר יצר בעיית משטר, שפגמה בקורסים. אחר כך הפך הקורס לקורס סמלים קרביים, שכלל גם אנשי מילואים.
קורס קצינים
בהגנה ובפלמ"ח לא היו דרגות, והקורס הצבאי הבכיר היה למפקדי מחלקות (מ"מים) חי"ר. אחרי המלחמה הוכשרו שלושה קורסי מ"מים כלליים, ואחר כך פוצל הקורס להכשרת לוחמי חי"ר ולהכשרת מי שאינם לוחמים ("קורס בסיסי"). קורס הקצינים הכשיר לתפקיד מ״מ, אך כיוון שלא היה קורס מ״פים זו הייתה הכשרתם של מפקדי הפלוגות.
אחת הבעיות הייתה מיון מועמדים לקצונה. בעיה אחרת: מועמדים לקצונה, ששירתו במלחמת הקוממיות כקצינים מבלי שעברו קורס. דרגותיהם אושרו רק לאחר ראיון עם ועדה, שמינה הרמטכ"ל, ונדרשו לעבור קורס קצינים, כדי להתקדם בדרגה.
עדיפות ניתנה למועמדים לקצונה, שגילם פחות מ-25, ולא נדרשה יתרת שירות, כיוון שמרבית הצוערים נועדו ליחידות מילואים. דרישות לסקוב לתנאי סף מחמירים לקצונה לא התקבלו, ולבסוף אפילו לא נדרשה השכלה תיכונית. בפועל היו צוערים עם השכלה יסודית בלבד. לסקוב החמיר בדרישות, וגרם למיעוט צוערים.
הופעלו קורס לקציני מילואים, שנמשך שלושה חודשים (בניגוד לקורס הסדיר, שמשכו כחצי שנה); קורס לבעלי בריאות מוגבלת. במקביל התפתחו בחילות השלמות חיליות
33. המחסור בקציני מילואים חייב להכשיר חיילי מילואים לקצונה במסגרת שירות מילואים. הקורס שלהם לא כלל השלמה חילית. לבסוף הוחלט לקיים השלמה חילית בת 35 יום במילואים. אך הסוגיה המשיכה להטריד גם בימי דיין כרמטכ"ל.
היה ברור לכל כי משך קורס הקצינים אינו מספק, וצריכים להעלות את ספי הקבלה לקורס, ולדרוש מהמועמדים לסיים קורס מ"כים; וזה חל גם על אנשי מילואים. רק ביולי 1953 נכללה היסטוריה צבאית בתוכנית הקורס, ומשנת 1954 נדרשו הצוערים לקרוא כמה ספרים
34.
ביולי 1950 נמצא פער של 8,000 קצינים בין התקן לבין המצָבה. שלושה חודשים אחר כך דיווח אכ"א, כי הפער בסדיר הוא 5,000 קצינים
35, והפער מעמיד בסכנה את יכולת החטיבות לבצע. גם אחרי שהורחב, לא הצליח בה"ד 1 לסגור את הפערים הללו. למרות הדרישות, הגיעו לקורס חניכים ברמה נמוכה, ו
יצחק חופי, ממלא-מקום מפקד הבה"ד, כתב: "אנו משלים את עצמנו שהאנשים ייצאו מבית-הספר - קצינים״
36.
קורסי מפקדים
״דוח על רמת החניכים [בקורס המג"דים הראשון, פברואר 1949] חשף עד כמה לקו קציני צה"ל ... בחוסר ידע מקצועי מהותי״
37. הקורס השני היה בקיץ-סתיו 1949. למרות שצברו ניסיון מבצעי, ״רמתם המקצועית של החניכים הייתה לרוב נמוכה ...״
38. אחר כך היה 'קורס מתקדם לקצינים שלב א׳', שהיה המשכו של קורס המג"דים (אוגוסט 1950). הקורס למח"טים נקרא 'קורס מתקדם שלב ב׳', ולא הוקצו בו מקומות לאנשי מילואים. הקורס נועד להכשיר מח"טים, ונפתח בפברואר 1951, ואחד מחניכיו היה משה דיין. במחזור ב' השתתפו שלושה קציני מילואים, שהיו מח"טים בתש״ח - שמעון אבידן (גבעתי), נחום גולן (גולני) ונחום שריג (הנגב)
39.
עד אפריל 1952 הוכשרו בו כשמונים קציני קבע וכשמונים קציני מילואים, שיצרו ראשיתה של שפה מקצועית משותפת.
הוויכוח לא תם
תהליך ארוך, מפוצל ומסובך עיצב את המנהיגות הקרבית של צה"ל בשנות החמישים, ולתהליך ההכשרה הייתה חשיבות בו. עיצוב המנהיגות הקרבית נקרע בין שתי מגמות - הבריטית והארץ-ישראלית, שנפגשו או התנגשו במלחמת הקוממיות - אך הוויכוח ביניהן לא תם גם בשנות השישים. כל מפקד בכיר ניסה להשפיע ולהטות את המטוטלת לדרכו. הכשרת הפיקוד הושפעה דראמטית מהשיפור הרב בהשכלת החיילים ובידיעתם את השפה העברית, מסכם טורגן.
