בימי עבר רחוקים וכמעט נשכחים נהגו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקודו של
אהוד ברק ובהשתתפות מפקדי צוותי לוחמים כמו
בנימין נתניהו לעבור, בחסות החשיכה, אל מעבר לגבולות, להציב מארבים ולחטוף קציני אויב כדי לשלוף מהם מידע על מיקום יחידותיהם, במטרה להנחית מהלומת פתע בלתי צפויה. למרבה הצער הפך צה"ל מאז לצבא גדול וכבד תנועה.
ימי הלוחמים הנועזים ההם חלפו ואינם עוד - וחבל מאוד. כיוון ששיטות הלחימה ההן יכלו להביא תועלת רבה גם כיום, כאשר צבא אירני שנאסר עליהם להיות בשטח, מודיע בראש חוצות כי לוחמיו, המתחזים לצבא סורי כשהם לבושים מדים סוריים, תופסים עמדות קרב מול גבול ישראל.
אילו היה צה"ל קל תנועה וגמיש כמו אז, בעבר הרחוק, אפשר היה לחזור אל השיטות הישנות, לחטוף אחדים מן המתחזים ולתחקר אותם. כדי לדעת את האמת ולחשוף לעיני העולם את השקרים. אבל אנחנו כבר צבא אחר המתנייע בטנקים, ברכבים אמריקנים כבדים ובכושר תנועה וחשיבה איטי. אנחנו כבר לא מה שהיינו. ואולי הגיעה העת לחזור אל תרגולות הקרב והמארב של אז.
צה"ל לא המציא את שיטות הלחימה האלה. הן הופעלו כבר בימי מלחמת העולם השנייה במדבר המערבי של אפריקה על-ידי יחידות פשיטה בריטיות ומשיטותיו למדו כולם. הצרה היא שאנחנו שכחנו או אולי פשוט לא רצינו לזכור.
דווקא בלחימה אישית, ראש בראש, אנחנו "בסדר גמור". אבל בדרך זו אי-אפשר להכריע את המערכה. ולכן אנו נידונים להילחם תמיד.
