במבחן המעשים
מה המשותף בין נשיאת בית המשפט העליון,
אסתר חיות, למפכ"ל המשטרה,
רוני אלשיך? עוד לא ניחשתם? שניהם מעסיקים יועצי תקשורת חיצוניים, איך לא, כדי לשפר את התדמית הציבורית של המוסד שבראשו הם עומדים.
עם כל הכבוד, חבל לבזבז את כספי משלם המיסים לשיפור התדמית. תדמית משנים במעשים, ולא ביחסי ציבור. לא סוד הוא שהן מעמד המשטרה והן מעמד בית המשפט התערערו בשנים האחרונות. במשטרה זה קורה בעיקר בגלל הטרדות
נשים וּכְשָׁלִים ניהוליים בצמרת הבכירה.
בבית המשפט מעֵבר לתופעת הנפוטיזם הידועה, ומחיקת אישומים של שופטים בידי בני משפחותיהם השופטים, אי-אפשר להתעלם מאסכולת ברק בדמות הכל שפיט, כשבג"ץ מבקש לערער את הסמכות הדמוקרטית של המדינה, וּמצהיר קבל עם ותקשורת "המדינה זה אני", תוך טשטוש הגבולות בין שלוש הרשויות: השופטת, המחוקקת והמבצעת, במיוחד בנושאי דת ופוליטיקה, והעברתן תחת שלטונו הבלעדי. משפטוקרטיה כבר אמרנו?
נטייה נרכשת
בני הקהילה הלהט"בית טוענים שנטייתם היא מוּלדת וּלפיכך אינה ניתנת לשינוי. גירסתם נתמכת על-ידי מדענים בעלי השקפות דומות לאלו של הקהילה. תפיסותיהם מזינות זו את זו, תוך שכנוע עצמי מַתמיד וּשטיפה בלתי פוסקת של דעת הקהל בהן.
האומנם?! אילו היה מדובר בנטייה מוּלדת, לא הייתה התורה אוסרת זאת. לא סוד הוא שכל מצוות התורה מבוססות על עֶקרון הבחירה החופשית של האדם, בדברים שאדם יכול לבחור בהם בין טוב לרע. העובדה שמעשי הלהט"בים נכללים בכלל איסורי התורה מעידה שנטייתם אף היא נרכשת וניתנת לבחירה.
יתרה מכך, גם העובדה שלא מעט טיפולי המרה הצליחו, מעידה אף היא שהדבר אפשרי, וּמדובר אפוא בנטייה נרכשת ולא מוּלדת.
ראו הוזהרתן
בעוד שהמדינה הייתה כמרקחה סביב, איך לא, מעצמת הכדורגל של איש אחד, מסי, הידעתם שרק בירושלים, בירת המהומה, מתאסלמות בכל חודש (!)30 נערות יהודיות? אז במקום המרוץ הבלתי פוסק אחר הכדור, כדאי שתזדעזעו מהדבר האמיתי.
זה קורה בסופר, באוטובוס ובכל מקום שם עובדים ערבים (ובעצם איפה לא), כשמעֵבר לפיתוי מדובר בניצחון אידיאולוגי על היהדות, כשהבחור הערבי צד שתי צפורים ביד גם בחורה וגם יהודייה שמתאסלמת למענו.
למוֹתר לציין שלמרבה הצער הרומן הקצר מסתיים במרבית המקרים בהתעללות פיזית באישה ובניצולה המחפיר. התופעה חוצה את כל המגזרים, הכללי והדתי. והשאלה היא, מדוע הורים אינם מזהירים את בנותיהן מפני הסכנה הצפוייה (בדיוק כמו לגבי הטרדות). ויתרה מכך מדוע המדינה לא אוסרת בחוק ניצול קטינות למערכות יחסים על-ידי עובדים ערבים, דבר שייחשב לעבירה פלילית שעונש כספי ומאסר בצידו?
עד מתי המדינה תטמון ראשה בחול לנוכח התופעה העגומה, והיכן ארגוני הנשים. מדוע הן אינן משמיעות את קולן ברמה. האם כי זה פחות מצטלם מסוגיית הדרת נשים המתוקשרת למשל? מי הח"כ שירים את הכפפה?
