X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
עזה היא החצר השכנה לנו ישראל אינה יכולה לברוח מהצורך למנוע בעדה מלהפוך למדמנה אנושית, פוליטית וכלכלית, שתרעיל את סביבתה לאורך זמן אולם, לשם כך אסור לספח את עזה ויש לשנות בה את המצב בה מיסודו רצוי שינוי בהסכמה אך אם לא ניתן - אזי בכפיה; תנאי לשינוי הוא פירוק החמאס מנשקו ויפה שעה אחת קודם
▪  ▪  ▪
אסד. נערך עם כוחותיו [צילום: SANA]

בחלק הראשון ניתחתי את יסודות הבעיה ואת הדילמה שמולה חייבת ישראל להתמודד ביעילות וללא דיחוי. מובן ששתי התפתחויות עשויות להוביל לשיקול דעת מחודש באשר לעיתוי: פרסום "תוכנית השלום" של הנשיא טראמפ, והתפתחויות משמעותיות חדשות בגבול הצפוני, על-רקע היערכות כוחותיו של אסד לכיבוש המרחב שבין דמשק לגבול רמת הגולן. הואיל והתפתחויות אלה עשויות להיות הצהרתיות בלבד. כלומר, "תאורתיות", אסור להתבלבל בין התפתחות אופרטיבית למשהו אחר. ככל שיחלוף הזמן, הנוחיות החולפת של יכולת לבחור לעסוק בכל פעם רק בגזרת משבר אחת, היא זמנית וצריך להתרגל ולהיערך לעבודה סימולטנית במספר גזרות, לפרקי זמן ממושכים יחסית.
את תפקיד "הרעים" קיבלו הערבים על עצמם מבחירה. הואיל ואינם מוכנים לפשרות, להכרה על בסיס של הדדיות ולשלום ואינם מסוגלים להכריע את ישראל צבאית, נותרת בפניהם לכאורה רק ברירה של מאבק מזויין, שבו, כאמור, דוגלים החמאס ואירגוני הסירוב בפומבי. כאשר מול אסטרטגיית המאבק, מציגה ישראל עמדה סבילה של הכלה או סירוס עצמי כווריאציה על נושא ההכלה, אין להם מה להפסיד והם יכולים להמשיך בהקזת-דם של תושבי ישראל ללא סיכון של ממש. הפלג האשפי, בהשראת אבו- מאזן, מנסה הצהרתית את "הדרך המדינית" כביכול, שעיקרה סחטנות פוליטית ואמוציונלית. התעקשות הערבים על העקרונות היסודיים והבלתי-פשרניים כעמדת מוצא בלתי-משתנה לכל מו"מ, לצד שימוש בקשרים מדיניים, בתמיכת המדינות הערביות, לשם הפעלת לחץ פוליטי על ישראל, מעידה על אי-בשלות לתהליך מדיני מוסכם1. כאשר הם משלבים זאת במדיניות הקזת הדם של אירגוני הסירוב, מתקבל תהליך מתמשך, בעוצמות משתנות, של שחיקה ישראלית. הסכמת ישראל להשלים עמו, היא שגיאה אסטרטגית.
הא-סימטריה הבסיסית בין הצדדים, הופכת תהליך זה במשך הזמן לקשה ומכביד יותר על ישראל ונסבל יותר לערבים2. שעה שישראל מוצאת עצמה מעורבת בתהליך נגד רצונה, מבחינת הערבים זהו תהליך רצוי. הקהילה הבינלאומית מצידה איננה מתעמקת בהבדלים אלה וכאשר היא מבינה אותם, היא מתעלמת ממשמעותם. האינטרס הבסיסי שלה היה ונותר אותו אינטרס משולש: לפתור את בעיית "הפליטים הפלשתינים" וכך להסיר ממנה את האיום הדמוגרפי הטמון בו; לשמר את היחסים הכלכליים-מסחריים שלה עם העולם הערבי והמוסלמי; למתן את איומי הטרור עליה3. הואיל והצד שקל ללחוץ עליו מדינית וכלכלית למציאת "פתרון פוליטי" ("כי אין אחר"...) היא ישראל והשיקולים המוסריים יכולים וצריכים להסתפק במס-שפתיים - מעוצבת, מנותבת ומתנהלת המדיניות האירופית על-פי עקרים אלה כבר זמן רב.
את מאבקם לטווח הארוך נגד ישראל מנהלים הפלשתינים תוך כדי ובמקביל למאבק פנימי בין האירגונים פתח וחמאס על ההגמוניה בתוך החזית הפלשתינית האנטי-ישראלית הכוללת. הוויכוח הוא אידיאולוגי ומעשי גם יחד. במאזן הכולל של מאבקים אלה, יוצאת ישראל נפסדת. שהרי במאבק בו דורש צד אחד "חלק" והצד השני "הכול", הסיכוי הוא שהתהליך יסתיים כאשר מי שדרשו הכל יקבלו חלק, ומי שדרשו חלק לא יקבלו דבר או מה שיקבלו יהיה בטל בשישים.
לפיכך "השוטים" שלנו הם "אבירי פתרונות הסרק" ו"שיח החרשים" שמתנהל בין הצדדים כבר למעלה מ-100 שנים. הם לא רק שותפים בפועל למטרות שהערבים מנסים לכפות עלינו, הם גם מסייעים לערבים ולתומכיהם להעצים את עמדותיהם ולהעניק להן לגיטימציה. יתר-על-כן, באיוולתם הם הופכים את הוויכוח ישראלי-ערבי, בו הערבים מציגים מטרה לאומית אחת ודרכי פעולה שונות, לוויכוח ישראלי פנימי שמפלג את ישראל ללא סיבה וממנו הם מקווים להיבנות פוליטית ולשקם את מעמדם בחברה הישראלית; מעשה של חטא על פשע. הציבור ברובו התפכח כבר וממשיך להתפכח ולהבין את האבסורד שבעמדות אלה. "השוטים" שלנו מגדירים זאת כ: "הציבור נע ימינה". גם זו שגיאה - הציבור פשוט הפסיק ללכת עימם שמאלה.
התרחיש העכשווי הממחיש מצויין מאזן הזוי זה הוא עזה. חמאס וארגוני הטרור הנלווים אליו מייצג את "הרעים" בהא-הידיעה. הוא אפילו אינו מנסה להסתיר את כוונותיו. ככל שהוא מגדיל את לחצו, "השוטים" מעמיקים את מאמציהם לחלות את פניו. מערכת הביטחון הישראלית נוהגת כיום כבת-יענה, בדומה לשוטים שלנו. הפתרונות המוצעים "לשקם את עזה" הם פתרונות חלם, מפני שלא נלווית אליהם תביעה קטגורית לשינוי דפוסי ההתנהגות של חמאס, שליט הרצועה והציבור העזתי או החלפתו במערכת שלטונית, מקומית, אחרת. מערכת הביטחון עוסקת כיום "בקניית זמן" של שקט יחסי. אני מבין כיצד משרתת מדיניות זו את האינטרסים של הגורמים העומדים בראש המערכת, אבל לחלוטין אינני מבין כיצד היא משרתת את הציבור הישראלי. אמנם, סבבי עימות חוזרים ונשנים אינם משרתים אף אחד, אבל לא זו השאלה שעל הפרק.
השאלה האמיתית היא אם רוצה ישראל לשנות את המשוואה בעזה מן היסוד, או להמשיך ב"תורת הסבבים" עם הפסקות קלות ביניהם, ללא תכלית. המציאות שהתהוותה בעזה מאז "צוק איתן" היא שחמאס מנהל אותנו במקום שאנחנו ננהל אותו. נכון שבאוויר מרחפת תמיד העוצמה הישראלית הכוללת העודפת, אולם עוצמה שאין עושים בה שימוש היא בזבוז כסף. בהפסקות שבין העימותים "נרדם" צה"ל יותר או פחות בשמירה, ומתעורר כאשר הוא נתקל בהפתעה טקטית או אסטרטגית של החמאס בדמות "קטסטרופה תורנית"; כך עם הרקטות, המנהרות, החטיפות, העפיפונים והבלונים, החדירות מהים ועוד - יד החמאס נטויה. "הצורך, הוא אם ההמצאות", אומר משפט ידוע, ומי שמממש זאת יפה הוא חמאס, כשצה"ל הגדול נגרר אחריו. עזה אומנם איננה איום קיומי, אבל היא יכולה להמאיס את החיים, ועושה זאת לעיתים קרובות ברמת חופש פעולה שלא תאמן. על הקשר של דברים אלו עם האיום האירני בצפון, עמדנו כבר קודם. הטענה היסודית היא שמוטב לנו לפעול מוקדם בכדי להעלים את איום החמאס או לשחוק אותו עד דק, ולא להפך.
הבעיה איננה רק של מערכת הביטחון, היא רובצת עוד יותר לפתחם של הממשלה והקבינט. הגיע הזמן שהממשלה תורה לצה"ל להפסיק לברבר ולהתברבר ולהתחיל להשיג הישגים, שאותם עליה להגדיר לו. הטיעון שאין כביכול מה לעשות נגד חמאס, הוא סם הרדמה ושקר מהול בצביעות; יש הרבה מאוד מה לעשות, אם משתחררים מעכבות חסרות שחר. צה"ל הוא צבא העם, הוא נכס לאומי ואחד האירגונים הערכיים ביותר בישראל. דווקא משום כך יש לעקוב אחר התנהלותו בשבע עיניים ולבקר בקפידה ואפילו בחריפות כל מעידה ורפיון-רוח, יהיה מקורם אשר יהיה. לצערי, לאחרונה קיימים סימנים לא מעטים לרפיון כזה.
תפקידה של ישראל בהגנה על אזרחיה הוא שאלה דו-ממדית קריטית: ממד אחד הוא האופרטיבי - יכולת הביצוע ואיכות הביצוע. ממד שני הוא הערכי - מה קודם למה? - חיי אזרחי ישראל ורכושם או הנאמנות
המשפטית המוקצנת עד אבסורד לאמנות-סרק בינלאומיות - או להפך. ממד זה דורש החלטה מדינית מהותית, שהגיע הזמן לקבלה, להודיע ברבים על טיבה ולגשת לביצועה.
חייבים לשנות את דפוסי הפעולה בעזה, לשחרר את צה"ל ממרבית אזיקי התקינות הפוליטית, שכל כולה ניסיון לאנוס את ישראל לחיות על-פי נורמות שנוחות לערבים, יפות בעיני האירופים, אבל לא עומדות בקריטריוני הצורך של העימות הא-סימטרי שחמאס והטרור בכלל מנסים לכפות עלינו. אין ספק שחמאס והארגונים המסונפים אליו הם האויב המוחשי. אולם תושבי עזה, ככל שהם עוזרים לחמאס, סובלים את גחמותיו ומשתפים עימו פעולה, אינם חפים מעוון. האויב המוחשי הוא יעד הלחימה, הפגיעה וההשמדה; ללא סובלנות וללא רחמים. תושבי עזה, גם אם אינם יעדי המלחמה הישירים, לא יכולים להימלט מסבלה אם ימצאו בסביבת חמאס, לוחמיו מתקניו, בונקריו או מסתוריו. את עזה צריך "לחרוש" מהאוויר, הים והיבשה, בדרך מושכלת, בדומה למה שנעשה בדרום לבנון בחלק העיקרי והמוצלח של מלחמת לבנון השנייה קרי: הרחקת האזרחים והרס התשתיות והמתקנים, בשילוב עם תקיפת לוחמים וכל נושא נשק צבאי ומפקדים וכל מי שיסתובב רעול-פנים. יש לצה"ל יחידות קומנדו, כלי טייס מגוונים עם נשק מדויק מאוד, מקורות מידע סופר-מגוונים, מתקנים רובוטיים אוטונומיים מסוגים שונים, ידע והיכרות עם השטח וכושר פעולה בהסתר, מקרוב ומרחוק - הכל כשר והכל חייב לפעול יחד, כתזמורת אחת, במטרה ליצור בעזה שינוי יסודי של הממשל בשיתוף עם האוכלוסייה, אם חפצת -שיקום היא. על האוכלוסייה העזתית להבין: תם עידן ההתגרויות דה-לוקס בישראל, מעתה לכל פעולה יש מחיר ואין פטורים מעונש.
שיקום הרצועה אינו יכול להיות רק פונקציה של החיים הקשים של האוכלוסייה. החיים הללו הם פועל יוצא של בחירתה שלה, אם היא רוצה שינוי היא חייבת לעשות בחירה אחרת.
המסרים הישראלים צריכים להיות פשוטים, חדים וברורים:
א. ישראל הולכת לקעקע את שלטון החמאס ברצועה, אלא אם יתפרק מנשקו.
ב. לא עוד מלחמה בערבון מוגבל. האוכלוסייה האזרחית נקראת להתרחק אופרטיבית ממערכות, מתקנים, מסתורים, מחילות, עמדות וכו של חמאס ושותפיו. מי שלא יעשה כן - דמו בראשו.
ג. המאבק איננו מכוון נגד האוכלוסייה האזרחית, בתנאי שתזדהה בתום לב ככזו ותישאר מחוצה לו.
ד. אין ולא תהיה "שיבה" משום סוג שהוא לתחומי מדינת ישראל. הדיבורים על שיבה הם שקר ומי שיתפתה לשקר זה, ישלם מחיר יקר.
ה. אין יותר מלחמה א-סימטרית דה-לוקס.
ו. המטרה הסופית של הפעילות הישראלית היא:
א. חיסול יכולותיו הצבאיות של חמאס.
ב. החלפת הממשל בעזה, בממשל חילופי מקומי אחר, אלא אם יוותר חמאס על השימוש בכוח ללא הגבלת זמן ויתפרק מנשקו. (או אז תתקיימנה בחירות חדשות לממשל חדש בכללים שיקבעו ע"י נציגי האוכלוסייה האזרחית המקומית, בפיקוח בינלאומי, זמני.
ג. שיקום הרצועה והסרה מודרגת של המצור, בכפוף לפיקוח ישראלי-מצרי משותף.
ד. הסכם מדיני ישראלי-מצרי-עזתי לגבי מערכת היחסים התלת-צדדית בין שלושה גורמים אלה, שיגדיר את גבולות הריבונות של החבל כפונקציה של אופי השלום המשותף שיכון בין גורמים אלה.
קדימה, לדרך ליצירת UP -START שיקומי בעזה; ובהצלחה.

הערות

1. הצהרותיו של המלך עבדאללה, לאחרונה, לאחר הפגישות עם ראש הממשלה, הן דוגמה חיה למציאות זו. דומה שגם כאן מתקרבת ישראל למציאות שתאלצה לשקול מחדש את עמדותיה ביחס לירדן. למעשה, הפתרון "הטבעי" הנגזר ישירות מהצהרת בלפור וההחלטות של חבר הלאומים שבאו בעקבותיה, הם היסוד הריאלי היחיד לפתרון ממשי ויציב, אבל מחייבות שינוי עמדות ערבי משמעותי.
2. בנקודה זו ראוי לחזור ולהזכיר שתמונת המאזן שהסתמנה בתקשורת בעקבות מלחמת ששת-הימים, לפיה ישראל היא גוליית והערבים הם דוד, נוצלה היטב על-ידי שונאי ישראל אבל גם על-ידי השוטים שלנו, לקיבוע קונספט זה בתודעתם של רבים. אולם, זהו קונספט מוטעה מיסודו. נכון שישראל פתחה יכולות צבאיות קונבנציונליות טובות ואפילו טובות מאוד לניהול מלחמות מן הסוג "הישן". אבל במונחים גיאופוליטיים כוללים הא-סימטריה הבסיסית לא השתנתה ובמלחמות אסימטריות, כל עוד מתנהלת ישראל על-יסוד "תורת ההכלה" או "תורת ההבלגה", היא משחקת לידיהם של אויביה.
3. ראוי לזכור שהטרור הערבי-מוסלמי באירופה התחיל כטרור פלשתיני, ונוהל תחילה בעיקר נגד ישראל כחלק מהמאבק המזויין הא-סימטרי, שהחליף את המלחמות קונוונציונליות. יש עדויות ל"הבנות" בין אש"ף לאירופה על קשר בין תמיכה אירופית מדינית במאבק הערבי, לבין הימנעות ערבית מביצוע פעולות טרור נגד מדינות אירופה ומיתון הפעולות באירופה נגד יעדים ישראלים ויהודיים. תמונה זו משתנה באופן מהותי עם עליית האיסלאם הפונדמנטליסטי בהגדרותיו השונות – אל-קאעידה, דאעש (ISIS), הג'יהאד האסלמי, חיזבאללה, בוקו חראם, משמרות המהפכה האירנים, טליבאן, חמאס ואחרים - על במת הפוליטיקה העולמית. השינוי מואץ עוד יותר בעקבות "האביב הערבי".

תאריך:  26/06/2018   |   עודכן:  26/06/2018
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
השוטים שלנו והרעים שלהם (ב')
תגובות  [ 2 ] מוצגות  [ 2 ]  כתוב תגובה 
1
ובקיצור
הירונימוס  |  26/06/18 13:47
 
- בקיצור:
רפי לאופרט  |  27/06/18 11:06
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות העולם הערבי
ערן לרמן
האינטרס הלאומי של ישראל, והדפוסים הרחבים יותר של שיתוף פעולה בין החברות העיקריות ב"מחנה היציבות" האזורי, מחייבים מתן תשומת לב מיוחדת לרגישויותיו של בית המלוכה ההאשמי בירדן    במשך עשורים רבים, היה, ונשאר, שלטון המלוכה בירדן חלק מהעומק האסטרטגי של ישראל
יוני בן-מנחם
ישראל תקפה על-פי מקורות זרים בעומק סוריה והשמידה שיירה צבאית שהובילה ככל הנראה ציוד צבאי חשוב לכוחות האירניים בסוריה. ישראל וירדן משתפות פעולה נגד התבססות אפשרית של מליציות אירניות בדרום סוריה
רפי לאופרט
לאור הדוח האחרון של "אמנסטי אינטרנשיונל" הגיע הזמן להציב לארגון אולטימטום: חזרה לאמת, להגינות ולדיווח אמין, או ניתוק הקשרים ואיסור פעולת הארגון בישראל
יורם אטינגר
בעידן המודרני, סוריה הפכה למוקד הסתה נגד ארה"ב, טרור אנטי-אמריקני, נרקו-טרוריזם, הפרת זכויות אדם, איום על כל משטר ערבי פרו-אמריקני, שתוף פעולה אסטרטגי עם האייתולות, רוסיה, סין וקוריאה הצפונית, וקשר הדוק עם קובה, ונצואלה, בוליביה ואקוודור האנטי אמריקניות
איתמר לוין
אתר בלומברג מדווח על אווירה של פחד ועל גל של הוצאות כספים מן הממלכה, בעקבות מעצריהם של 381 מבכירי המדינה. חלקם עדיין עצורים ללא משפט
רשימות נוספות
תביעת דיבה: מוחמד דחלאן רוכש בתים בירושלים  /  עומר כרמון
ראש ממשלת ירדן התפטר מתפקידו  /  מחלקה ראשונה
ברק ונסראללה מצהירים: "ניצחנו"  /  עומר כרמון
המלחמה הנשכחת בתימן  /  איתמר לוין
משבר מסוכן בירדן  /  יוני בן-מנחם
הנאצריסטים המודרניים  /  יוסי אחימאיר
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il