בשלושת החודשים האחרונים מיישמת תנועת החמאס מדיניות חדשה של אלימות מבוקרת כלפי ישראל, שהחליפה את מדיניות הריסון שננקטה על ידה בשלוש וחצי השנים שחלפו מאז מבצע "צוק איתן. למעשה, שלוש שנים וחצי של "הודנה" קטנה. החמאס, כך נראה, מוכן להסתכן בהידרדרות עד כדי עימות נרחב עם ישראל, על-מנת להשיג הסדר עם ישראל שיחלץ את הרצועה מהמצוקה הכלכלית הקשה.
בצד שלנו נשמעת ביקורת קשה על הממשלה שאין לה שום תוכנית להסדר מול החמאס, ומכל עבר מועלות הצעות שונות להסדר: החל בכיבוש הרצועה והשמדת החמאס על-מנת להיפטר אחת ולתמיד מהפצע המדמם העזתי; דרך רעיונות לסיוע כספי בינלאומי נרחב, "הסרת המצור" (חלקית או באורח מלא, ובכלל זה שלל רעיונות בתחום העברת מטענים לעזה דרך הים) ופרוז הרצועה; דרך הגישה שהחמאס הוא בסך-הכל שכן, ולא אויב, ואם רק "נדבר" אתו, נגיע אתו להסדר של כמעט שלום; וגמור בהצעות מעורפלות כמו "להיות מעורב ושותף בניסיון לכונן במקום (קרי הרצועה) ישות עצמאית שתהא מסוגלת להשתקם ולעמוד על רגליה".
הבעיה המרכזית התמידית בהצעות המועלות כדי שתהווינה מדיניות לממשלת ישראל (ולאוו דווקא בהקשר העזתי) היא שחלקם הגדול מתייחס "למה צריך אולי לעשות", ולא ל"מה אפשר לעשות". והמדיניות כלפי החמאס והרצועה, עוסקת במה שאפשרי לעשות, באינטגרציה בין מה שממשלת ישראל מוכנה לעשות, לבין מה שהחמאס ואחרים מוכנים לעשות.
ברצוני להצביע כאן על נייר שיצא בימים אלו ע"י "מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש
מאיר עמית", שכותרתו היא "המדיניות החדשה של החמאס כלפי ישראל: מריסון ורגיעה לאלימות מבוקרת ההולכת ומסלימה". זהו מאמר ניתוחי ייחודי (מול הרדידות הפרשנית של מרבית התקשורת שלנו, המשמשת למעשה בחלקה שופר תעמולה של החמאס) הנותן בסיס להבנת "מה אפשרי".
על-פי הניתוח מה שהחמאס חותר אליו להשיג הוא הסדר שעיקרו בתחום הכלכלי, ושיהיה מוחשי ונראה לעיין. המרכיב האחד שלו הוא שיפור כלכלי, שפירושו הזרמת כספים מאסיבית שתאפשר השקעות, בעיקר בחשמל, הפסקת הסנקציות של אבו מאזן. כללו של דבר, הקלה בחיי היום יום של הרצועה. המרכיב השני הוא הקלה במצור, ע"י פתיחת מעבר רפיח, יותר משאיות מישראל והרחבת אזור הדייג. בהנחה שהחמאס יקבל זאת מישראל, פחות או יותר, למה הוא יהיה מוכן להתחייב? ההערכה היא שיהיה מוכן להסכים לרגיעה ארוכת טווח בגבול הרצועה וכפיית התנהגות מרוסנת על שאר הארגונים ברצועה. לעומת זאת, ההערכה היא כי החמאס לא יהיה מוכן לתמורות הנתפסות על ידו כבלתי נסבלות, כמו: פרוז הרצועה והתפרקות מנשקו; הפסקת ההתעצמות שלו; העברת הרצועה לשליטה אפקטיבית של הרשות הפלשתינית; הפסקת העידוד שלו והסיוע שלו לטרור ביהודה ושומרון. זאת משום שויתור על אלו פירושם ויתור על זהותו, על מהות קיומו כתנועה איסלאמית קיצונית החותרת להשמיד את ישראל בדרך של טרור ואלימות.
האם הסדר כזה אפשרי לממשלת ישראל מבחינה פוליטית? איני יודע, מה עוד והסוגיה אינה פשוטה כלל:
- ראשית, האם החמאס יהיה מוכן לשחרר את גופות הנעדרים שלנו כחלק מהחבילה הכלכלית?
- שנית, ההסדר אינו רק בידי ישראל, אלא מותנה בנכונות המצרית לפתוח באורח קבוע את מעבר רפיח. סימן שאלה!
- שלישית, האם אבו מאזן יהיה מוכן להסיר את הסנקציות שהטיל על הרצועה המונעת משכורות? סימן שאלה גדול
- ורביעית, הניסיון לימד שהסדר כלשהו מושג לאחר שהצד השני קיבל מכה קשה, וגם לנו (למרבה הצער) היו נזקים ונפגעים.
אכן, קל לדבר, אך קשה לעשות!
