במאמרו: "פתרון שלוש המדינות"
1 מנסח
גרשון הכהן נוסחת "פלא" חדשה לטיפול במציאות המשבר הישראלי-פלשתיני, שבאופיה מזכירה את סיסמת יוזמת "אוסלו" הזכורה לרע: "עזה ויריחו, תחילה". בדרך כלל מאמריו של הכהן מנוסחים בתמציתיות ובבהירות ועוסקים בצורה ממוקדת במספר מצומצם של נושאים מהותיים מתחום האקטואליה הנזילה שלנו. דומני שהפעם החטיא בבחירת הכיוון והשיטה גם יחד.
הכהן מכנה את המצב בעזה: "...הידרדרותה הנוראה של הרצועה...". בעצם השימוש בביטוי זה הוא משחק לידיהם של הפלשתינים ותומכיהם. המצב בעזה - וזו לטעמי נקודת המוצא הנכונה להגדרתו - הוא תולדה צפויה של החלטה אסטרטגית של חמאס, ששולט ברצועה מאז מהפך 2007. שליטה זו ומדיניותו של חמאס, זוכים לגיבוי אקטיבי ופסיבי של מרבית האוכלוסייה המקומית. עיקר התמיכה ניתן להמשך הלחימה נגד ישראל, אי-הכרה בה והימנעות מכל תהליך או מהלך
שחותר לסיום הסכסוך.
חמאס
2 ורוב האוכלוסייה המקומית ברצועה, החליטו, מבחירה חופשית ובניגוד להצעות ישראליות רבות ושונות, להמר על חייהם, איכות חייהם וסיכוייהם להגיע לשינוי מהותי של המציאות בעזה. "דמעות התנין" הזולגות מעיניהם ומעיני אוהדיהם, הם חלק ממסע המיועד לכרסם בדימויה של מדינת-ישראל ולשוות לה אופי דמוני, שישרת את מטרת "המאבק לשיבה" שבביטויו הברור והבולט אנו חוזים בשבועות האחרונים.
הטיפול הישראלי בעזה מיטלטל כבר מאז הפינוי ב-2005, בין שתי הגדרות יסודיות -
עזה היא בעיה או עזה היא מטרד?! בעיה - במובן שישראל אחראית למצוא פתרון לקשיים האזרחיים ברצועה, שיהיה מקובל על העזתים, הפלשתינים בכלל, על הערבים ועל בני בריתם לסוגיהם. מטרד - במובן שישראל בנסיגתה מעזה ב-2005, ויתרה על אחריותה לרצועה, לרבות אחריות אזרחית, והיא אינה רואה עצמה כתובת לפניות בסוגיות אלה. מבחינת ישראל,
עזה נותרה מטרד ביטחוני וכל מה שאנו עושים סביבה או כלפיה, נועד למזער את הסיכונים והנזקים שהישות העזתית מנסים לחולל לישראל ולאזרחיה. מרגע שימצא פתרון שיניח את דעתה של ישראל בתחום הביטחון הלאומי, עזה תעמוד לנפשה מכל וכל. ההתנהלות הישראלית בפועל מול הרצועה,
מאפשרת לישות זו לפעולת כעלוקה. הערבים וידידיהם, היו רוצים לראות את ישראל מתנתקת מהרצועה וללא תנאים. עמדה ישראלית הגורסת: תנאי להינתקות ביטחונית הוא הפסקת האלימות, החתרנות והאיומים - הם מעבר "לקיבול הערבי".
ההיסטוריה של ההדברות הישראלית-ערבית רצופה כפל לשון, שהקו המנחה אותו הוא אולטימטום ערבי פרמננטי לישראל - על ישראל לקבל את הקו הערבי במלואו, או שהערבים ימשיכו להתנהל כגורם עוין, מאיים, חתרני ומפגע,
בשעה שהעולם רואה בישראל מי שאחראית למצבם ומונע ממנה להשתחרר ממהם חד-צדדית. האמת חייבת להיאמר: זו אסטרטגיה מתוחכמת, שישראל כשבויה של עולם ה"תקינות הפוליטית", למרבה הפלא, אינה מסוגלת להשתחרר ממנה.
אם יצליחו אויבינו ויריבינו וחתרנינו מבית לגרום לישראל, באמצעות לחץ
הומניטרי, כביכול, להסיר את המצור מהרצועה מבלי לשנות מהותית את מערכת האיזונים בין הצדדים, יוכלו לממש שתי מטרות: א. יוכיחו את צידוק טענתם בדבר עליונות המאבק המזויין על התיזה "המדינית" של אבו-מאזן. או-אז ידיחו אותו וירחיבו את גזרת השפעתם ופעולתם גם לאיו"ש וגם לתחומי ישראל. ב. יפַתחו לעצמם מקומית אופק חדש וחופש פעולה להיערכות מלחמתית נגד ישראל, אפקטיביים יותר מאלו הקיימים כיום, שישרתו גם ניסיונות להפצת החתרנות הפעילה לאיו"ש ובין הגורמים המיליטנטיים בקרב ערביי ישראל.
התפתחות כזו עלולה לאלץ את ישראל לחזור ולכבוש את עזה וכך
להשיב על-כנה את סוגיית המאזן הדמוגרפי. במילים אחרות: חזרה של כ-30 שנה לאחור, מסמוס משבר ההינתקות ושינוי אסטרטגי לרעה במצבה של ישראל.
המפתח לפתרון נמצא בהשתחררות מוצהרת ומעשית מעניבת חנק מטופשת זו. לשם השתחררות חייבת ישראל להכריז - בניגוד לדעתם של מתנגדים מבית ומבחוץ -
שהיא אינה רואה עצמה יותר אחראית אזרחית לעזה ולתושביה. היא אחראית אך ורק למניעת אלימות עזתית כלפי תושבי ישראל; ולכן מול העזתים תפעל בהתאם להתנהלותם הביטחונית מול ישראל.
כתוצאה ממהלך כזה, בפני העזתים תעמודנה שתי אפשרויות: התפרקות מנשק ומציאת גורם מדינתי מקובל על ישראל, שיהיה מוכן ליטול על עצמו את האחריות להתנהלות הפנים-עזתית ולהתנהלות הביטחונית מולה. בתמורה יותר לו לשנע אספקה אזרחית לרצועה ככל שזו תמומן ע"י הערבים או ידידיהם. לחלופין, החרפת התגובות הישראליות הכוללות כלפי התוקפנות החמאסית, לרבות קריאה מפורשת לעזתים להחליף את ממשל החמאס ולהקים ממשל עצמי חלופי, לרבות מתן סיוע מעשי למקומיים לשם מימוש הדבר; או להגר מהרצועה. אל לישראל להירתע מאמירה מפורשת כזו משום
שאסור להניח לחמאס להחזיקנו בני-ערובה בידיו.
בהצעתו לפתרון "שלוש המדינות", מנסה גרשון הכהן לפצל את פתרון "שתי המדינות" שאיננו בר-ביצוע ומעולם גם לא היה כזה, לפתרון מורכב עוד יותר, של "שלוש", "ארבע" ו"חמש מדינות" בא"י המערבית.
כיוון מחשבה זה אינו מקדם פתרון, אלא מרחיק אותו. הפיצול במחנה הערבי גדול מאוד גם מבלי שנעודד בו תהליכים של חמולתיזציה - מדינות חמולתיות... .
אסור שבארץ-ישראל המערבית תהיה יותר ממדינה ריבונית אחת.
הואיל ומצרים אינה רוצה לקבל אחריות על עזה, וירדן אינה רוצה לקבל אחריות על חלקים מאיו"ש, הפתרון בא"י חייב להיות מבוסס על מדינה אחת, יהודית, בכל שטחי א"י המערבית, למעט רצועת עזה. באיו"ש תתקיים אוטונומיה פלשתינית בריבונות ישראלית וברצועה תתקיים אמִירות בפיקוח ביטחוני ישראלי - מצרי. לחלופין, אם מצרים לא תשתף פעולה בכך, על ישראל לפעול למהפך שלטוני מלווה בהסדר מדיני שמבטיח לה ביטחון, או להתפוררות ודילול יסודי של היישוב הערבי ברצועה.
היסוד היחיד מעידן מלחמת העולם הראשונה, שיש בו בסיס שלם להסדר פוליטי וגאו-אסטרטגי שישראל תוכל לחיות עימו, הוא
הצהרת בלפור. הנבזות הבריטית, הגלומה בגזלת כ-77% משטחי המנדט מהעם היהודי והעברתם לשליטה ערבית (ירדן), חייבת להיות
סוף הוויתור הטריטוריאלי של ישראל בארץ-ישראל. השיקול הדמוקרטי אף פעם לא היה ולא יהיה תחליף לשיקול הקיומי. דמוקרטיה היא הוויה "נזילה" בעוד ריבונות היא ישות קשיחה. לאור התוויות אלה, חייבת ישראל לנהל את מהלכיה. בעידן הנוכחי מתחוללים שינויים רבים של עיצוב מחדש של המציאות הגאו-פוליטית במזרח התיכון: קביעת גבולות, סידורי ביטחון, סידורי פיקוח והסדרת בעיות פתוחות של פליטים ויחסים בין קהילות ועוד; אלה צפויים להסתיים בעשור הקרוב. על ישראל להתכונן להשתלב בשינויים אלה תוך השפעה עליהם והתוויית הפתרונות החיוניים. זאת גם ללא שיתוף פעולה מצד הערבים, ותוך ביקורת והתעמתות עם הגורמים האירופיים הקולוניאליים לשעבר, ששיקוליהם מעולם לא ראו בריבונות יהודית בת-קיימא בטריטוריה מזרח-תיכונית, אבן יסוד של מדיניותם האזורית.
בחלל האוויר מנסרת גם תוכניתו המדינית של הנשיא טראמפ, שאמורה לכלול עיצוב מחדש של מערכות היחסים בין מדינות האזור, ארגון מחדש של שיתופי-פעולה ובריתות במטרה לקיים אזורי השפעה מעצמתיים חדשים ומאזני כוחות תואמים אזורים אלה. לשם כך נדרש, כמובן, להוציא את תוכנית הגרעין האירנית ממשוואת מאזן הכוחות האזורי. הגוש הפרו-אמריקני החדש צריך לכלול את ישראל כאחד הנדבכים המרכזיים, אולם בכדי שתוכל למלא תפקיד מועיל, חייבת הבעיה הפלשתינית לרדת מסדר היום. השארת חמאס כגורם צבאי מיליטנטי בשליטה על רצועת עזה, היא הטמנת מוקש זמן ששעון העצר שלו פועל בליבת המערך החדש. על ישראל להיזהר מפני אפשרויות ממין זה, כשכל רעיון של יותר מריבונות אחת בארץ-ישראל המערבית, הוא מוקש פועם.
